היום זה אחד מהימים החשובים ביותר לעם היהודי - יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שמטרתו "לזכור ולא לשכוח" את אשר חוללו הנאצים ועוזריהם לעמנו. במהלך היום, יערכו טקסים ושיעורי חינוך מיוחדים בנושא בבתי הספר, יועלו סיפורי גבורה ואסונות מאותה התקופה ועם ישראל יתאחד כולו עם הזיכרון והגעגוע לאחינו היהודים שלא שרדו את השואה. 

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• בלי סודות: "תוך כמה זמן מאשרים הפלה לנערות?"
• בדקי: מה הופך אותך לאישה חזקה?
• מה לעשות: כשלא מפסיקים לחשוב על הקראש

למרות שבארץ נוהגים להתמקד באובדן שש מיליון היהודים ולהיזכר דווקא בסבל היהודים (וזאת מפאת שאנחנו מדינה יהודית), אתם ודאי כבר יודעים שהעם היהודי הוא לא העם היחיד אשר נספה בשואה - ישנן אוכלוסיות נוספות אשר חוו את אותו היחס המכפיר אותו חווה עמנו; הסובייטים, הפולנים, הסרבים, הצוענים ועוד. בין אותן האוכלוסיות, בחרו הנאצים להשמיד גם את ההומוסקסואלים.

בין אם כבר ידעתם ובין אם לא, למרות שההומוסקסואלים לא היו בדיוק "עם" אלא קבוצה של אנשים בעלי נטיות מיניות שנחשבו באותה תקופה כלא מקובלות, גם הם נרדפו על ידי הנאצים ונשלחו למחנות הריכוז וההשמדה. עד היום לא ידוע מהו המספר המדויק של ההומואים אשר נספו בשואה, וההשערה עומדת על כמה עשרות אלפי בני אדם.

בדומה לטלאי הצהוב של היהודים, גם חברי הקהילה הנרדפת "זכו" לסימן משלהם - הטלאי הורוד (או המשולש הורוד). הסימן הזה היה הגדול ביותר, וזאת כדי שהגרמנים ברחוב יוכלו לזהות באופן מיידי אם הומו מתקרב אליהם ולפעול בהתאם. ההומואים היהודים נדרשו לשאת את שני הטלאים, ורוד על גבי צהוב. הומוסקסואליות נחשבה בעיני השלטון הנאצי כפשע, והניצולים ההומואים אף סיפרו כי היו נלקחים לניסויים מזוויעים על ידי הנאצים.

אין דרך קלה להגיד את זה: השואה ההומוסקסואלית היא מהנוראיות ביותר, ומהנשכחות ביותר. אין מספיק הכרה לזוועות הנאצים כלפי ההומואים בארץ, ובעולם בכלל. בספרי ההיסטוריה כלל לא נכתב דבר בנידון, עד שהגרמנים הודו בדבר בשנת 2002; כלומר, עד שנת 2002 אף אחד בכלל לא ידע מה הם עברו בתקופת מלחמת העולם השניה.

בסיום המלחמה ובעת שחרור העמים ממחנות הריכוז, כל עם עבר דרך מפרכת וארוכה על מנת להגיע בסופו של דבר לארצו ולמדינתו - אך חברי הקהילה לא זכו לאפשרות הזו: חלקם הגדול נתפס שנית על ידי הגרמנים, והם לא הורשו לחזור לבתיהם ולמשפחותיהם. כך שבעוד שאר העמים היו מסוגלים להיאבק על עצמאותם וריבונותם - הם המשיכו לסבול מהומופוביה ואלימות עוד זמן רב אחר כך.

הייתי רוצה שהזוועות אשר עברו ההומוסקסואלים ייזכרו באותה המידה כזוועות אותן עברו היהודים. הרי גם במקרה הזה מדובר בקבוצת אנשים חפה מפשע, אשר נרדפו, נרצחו ונספו רק בגלל מי שהם. כפי שנרדפו היהודים רק על סמך העובדה שהיו יהודים - גם ההומוסקסואלים נרדפו רק על סמך נטיותיהם המיניות. שתי הקבוצות לא עשו דבר לאף אחד, לא הפריעו לאף אחד, ובכל זאת - נענשו וחוו יחס מכפיר ואלים.

האם צריך שתהייה מדינה או קבוצה לאומית על מנת להנציח את אותם קורבנות? האם לא יכול הדבר להתממש ללא הגדרה לאומית? האין אנו יכולים להתאחד כולנו ולזכור את הזוועות אשר חוללו הנאצים לאותה הקבוצה, כפי שאנו עושים למען העמים האחרים? 

אומרים "לזכור ולא לשכוח". אין עם שיודע טוב יותר מהעם שלנו, כמה סבל חוו האוכלוסיות בשואה, כמה כאב חוו אותן משפחות על אובדן יקיריהם. כמה אנשים נרצחו ככה סתם, על כלום ושום דבר, רק בגלל הצורה בה הם נולדו. מי כמונו יודע כמה זה כואב להיזכר באותם קורבנות, אז למה נשכחים הקורבנות ההומוסקסואלים? הם פחות חשובים? רק בגלל שהם לא עם או מדינה? 

כמובן שהמון מקומות בעולם (ואף בארצנו הקטנטונת) קיימות אנדרטאות ומחוות כמו סרטים או ספרים, אשר מטרתם להנציח את הקורבנות ההומוסקסואלים בשואה; אך אני סוברת שאין זה מספיק. אני חושבת שעל השואה ההומוסקסואלית להיזכר ולא להישכח כאסונות שאר האוכלוסיות ועל ידי הרבה יותר אנשים.

לצערי, כפי שגם האנטישמיות טרם נעלמה מהעולם, גם ההומופוביה ממשיכה להגיח מכל פינה ופינה. חברי הקהילה ממשיכים לחוות אלימות, מקרי בריונות, פגיעה בזכויות בסיסיות ואפילו מקרי רצח בכל העולם כולו. נכון שאי אפשר להשוות דבר לזוועות הנאצים, אולם שנאת חינם היא שנאת חינם ואין לה מקום בעולם מתוקן. אנשים ממשיכים להישפט על ידי אחרים רק על סמך מי שהם, רק על סמך הצורה בה נולדו.

השוני שאני רואה בין האנטישמיות הקיימת עדיין לבין הומופוביה, היא שליהודים יש מקום מוגדר להיות בו, והוא כאן, מדינת ישראל. הקהילה הגאה אינה קבוצה לאומית או עם, לכן אין באפשרותם פשוט להקים מדינה. הם עלולים להיתקל בשנאה, אלימות ופגיעה בזכויותיהם בכל מקום אליו יגיעו בעולם. אין להם מקום מוגדר בעולם אשר יבטיח להם נחמה, ביטחון וחמלה. 

לכן, חשוב לזכור כי הכוח נמצא בידיים שלנו, ושל העולם כולו: אנחנו יכולים לבחור להנציח את אותם הקורבנות, להכניס את אותם הסיפורים להיסטוריה ולהעבירם מפה לאוזן ולמגר ולו במעט את השנאה. אני מתחייבת לזכור ולא לשכוח את שואת ההומוסקסואלים, כפי שאני זוכרת ולא שוכחת את שואת עמי, להפיץ את הידע, הסיפורים ולעודד לסובלנות וקבלת השונה באשר הוא - בין אם מדובר בנטייה מינית שונה משלי, דת שונה משלי, לאום או דעה פוליטית. ומה איתכם?