דמיינו שמישהו מחליט עבורכם מתי מותר לכם לנשום. כל מי שגר בדרום הארץ יוכל לנשום בימים ראשון ושלישי, מרכז הארץ - בשני ורביעי, צפון הארץ - בחמישי ושישי, ושבת? יום מנוחה. לאף אחד אסור לנשום. למה? כי זה פוגע ברגשות של חלק מהציבור. נשמע כמו תסריט מסרט רע?

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• קפצו למים: "תעזו להגיד לאחרים איך אתם מרגישים"
• בלי סודות: "לא מצליחים לקיים את הפעם הראשונה"
• לדעת מה הם חושבים: כך תקראו שפת גוף בדייט הראשון

כש"פרוגי" פנו אליי, התחלתי לחשוב איך אוכל לכתוב את הטור המדויק ביותר שיעביר בצורה הכי ברורה וכנה את כדור האש ששורף לי את הבטן בשבועות האחרונים. זה גרם לי לנסות ולחזור לעידו של כיתה י"א שישב שעות בשיעורי אזרחות וניסה להביס את הפרעת הקשב שלו. אט אט המוח שלי התחיל לשלוף מושגים שהיום מקבלים משמעות אחרת. שוויון זכויות, דת ומדינה, אפליה, חובות מול זכויות. אם החומר הזה מצלצל לכם מוכר, כנראה שגם אתם לומדים או למדתם אזרחות, אבל "למי יש כח לכל החפירה הזו עכשיו כשאנחנו בחופש"?!

אז זהו, ששיעור האזרחות החשוב ביותר מתרחש ממש כאן ועכשיו אל מול עינכם. ועד כמה שזה משחק מילים של הדוד הלא מצחיק שלי בשולחן ליל הסדר, שיעור האזרחות הזה שקורה באמצע החופש, הוא בדיוק על זה. על חופש. על "להיות עם חופשי בארצנו", על הזכות להשמיע קול אל מול החלטות שרומסות את האזרחים, שמרשות לעצמן לתת העדפה לציבור אחד ולבטל זכויות לציבור אחר. על מה אני מדבר? הנה פחות עובדות יותר רגשות, ככה אני, הכל עובר דרך הלב.

אני עידו, בן 35 מתל אביב, במקור מטירת הכרמל. מסע היציאה שלי מהארון היה ארוך ומפותל אבל תודה לאל (כן, כן, אני לגמרי מאמין בו) ההתפתחות שלו היא טובה. אבל, לצאת מהארון זה סיפור שלא נגמר, הוא לא מסתיים רק בלספר לחברים ולמשפחה שהלב שלך בחר אחרת, הוא התמודדות יומיומית בכדי לחיות חיים שלמים ומלאים, ממש כמו כולם. אני לא יודע כמה אתם יודעים על הקהילה הגאה, הדרך שהיא עשתה בארץ היא משמעותית. הייצוג של סיפורים, דמויות, גיבורים וגיבורות מהקהילה הלהט"בית מקבלים מקום על מסך הטלוויזיה וקרוב לודאי שאתם מכירים, חבר, שניים, חבר של חברה, חברים של חברים שמשתייכים לקהילה. אם עדיין לא - סביר להניח  שזה עניין של זמן עד שתכירו, אבל הדרך, היא עדיין עוד רבה.

מדינת ישראל החליטה בשבוע שעבר  (לאחר שלל של החלטות מפלות אחרות) שאני לא זכאי להיות אבא. זוכרים את עניין הלנשום? כמה זה טבעי, וחמצן, וכמה פעמים שמעתם את אמא שלכם אומרת עליכם שאתם "החיים שלה" ו"האוויר שלה". אז זה. בעוד תהליך הנשימה של אחרים פתוח לרווחה, הריאות שלי נסתמות ונחנקות אחת לכמה זמן. לא ארחיב על הליך הפונדקאות ועל כמה הוא היה יכול להקל על חיי (הידעתם? לעשות הליך פונדקאות בחו"ל עולה כחצי מיליון שקל. בדיוק.) רק אגיד שזו דרך ברת ביצוע שיכולה לסייע לי להגשים את החלום שלי לאחוז תינוק קטן משלי בידיים ולשמוע את המילה "אבא". בשבוע שעבר החליטה המדינה לאחר לחצים של גורמים פוליטיים שלא מאמינים במבנה המשפחתי שהוא לא גבר ואישה, למנוע ממני את הזכות לאור בחיים. מכירים את זה שאם אתם דוחפים את הברדק שיש לכם בחדר אל מתחת למיטה נראה לכם שהוא יעלם. מכירים את זה שהוא לא נעלם? אז זה מה שמנסים לעשות לי ולחבריי, לשים אותנו בחושך, בתקווה שיעבור לנו. שנבין שאם אסור, אז נפסיק, כאילו שזה משהו שאתה יכול לשלוט עליו (אי אפשר, ניסיתי).

אומרים הרבה דברים עליכם, בני הנוער, ואני נזעק בכל פעם שאני שומע, כי אני מרגיש הזדהות. אני מרגיש שלא מכירים אתכם באמת, שמכלילים אתכם, שקל להגיד עליכם ש"אתם לא מה שהיה פעם". וזה נכון, אתם הדור של העתיד ושל עכשיו. אני זוכה להפגש ולדבר עם ערימות של בני נוער חכמים, יצירתיים, יפים, מבריקים, חולמים, יזמים, שהלב והשכל שלהם במקום הנכון. אני מרגיש שניזונים עליכם מסטריאוטיפים, כי זה הכי נוח ככה. ממש כמו עליי. מעצם היותי גיי. אתם הבוחרים של המחר. תזכרו שכל מי שמזלזל בכם או בזכויותיכם היום, ירצה בקולותיכם מחר. אתם הרבה יותר חזקים ממה שאתם מבינים.