במוצאי שבת הקרובה, בהובלת "איגי" ארגון הנוער הגאה ובהשתתפות חניכים מתנועות וארגוני נוער שונים, תתקיים עצרת לציון תשע שנים לרצח בברנוער, בו נרצחו מדריך וחניכה ששהו במקום מיריות אקדח שנורו לכל עבר על ידי אדם רעול פנים. 

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• מה לעשות: כשמרגישים שזה כבר "לא זה" בקשר הרומנטי
• בלי סודות: "אמא לא מסכימה לקיום יחסים בגלל הגיל שלי"
• מהארון לאינסטגרם: "המחלה גרמה לי להוציא את זה החוצה"

לפני תשע שנים נכנס אדם חמוש לברנוער ורצח נערים ונערות רק כי הם בעלי נטייה מינית שונה משלו, תשע שנים חלפו ולא הרבה השתנה. בשבועות האחרונים התעוררה מחאה ציבורית כנגד חוסר השוויון והאפליה של הקהילה הגאה בישראל על רקע חוק הפונדקאות. על רקע המאבק להקמת משפחה וציון תשע שנים לאירוע המצער, החליטו בארגון הנוער הגאה, "איגי", בשיתוף תנועות וארגוני נוער, לארגן עצרת מחאה הקוראת לשים סוף לאלימות כלפי הקהילה הגאה.

אבל מקרי האפליה והאלימות כלפי בני נוער להט"בים לא מתרחשים רק במקרי רצח חמורים או באים לידי ביטוי בחוקים, אלא מתרחשים גם בין כותלי בתי הספר - על ידי תלמידים אחרים ולעיתים אף על ידי הצוות החינוכי. 

רון, חניכה בת 19, משתפת בזכרונות מאירוע להט"בופובי שחוותה: "למסע בפולין הבאתי איתי דגל גאווה, זה הרגיש לי נכון ומתאים. כל המסע התלבטתי עם עצמי אם להוציא אותו או לא, עד שהגענו לאושוויץ. בכניסה היו תלויות תמונות של האסירים הראשונים שנשלחו למות ולכולם היה משולש ורוד. הבנתי שאני רוצה להוציא את הדגל , לכבד את האנשים שנרצחו על רקע היותם להט"בים כמוני. זה הרגיש לי נכון וצודק".

"פניתי לרכזת השכבה ושאלתי אם אני יכולה להוציא את הדגל. היא הפכה חיוורת וסירבה בתוקף בטענה שזה מעשה לא מכבד. לא משנה כמה דיברתי איתה, היא לא טרחה להקשיב. המשכתי הלאה בכעס ואחרי כמה דקות הגיע אליי קצין הביטחון של הטיול וביקש ממני למסור לו את הדגל בטענה שהדבר עלול לעורר פרובוקציה ושהוא דואג ל'ביטחון' שלנו, וזה לא היה משנה שהיו מסביב תלמידים רבים עטופים בדגלי ישראל שעלולים לעורר גם פרובוקציות. בבושה ועם עיניים דומעות מכעס מסרתי לידיו את הדגל, שחזר אליי רק בסוף הטיול. הרגשתי כאילו הקיום שלי הוא בושה, פרובוקציה, משהו שצריך להסתיר, לקחת בכוח מהידיים ולהחביא".

ממחקר שנערך על ידי "איגי" עלה כי המילה "הומו" עדיין משמשת כמילת גנאי בתדירות מאוד גבוהה, וכן גם המילה "לסבית". בנוסף, התברר גם שתלמידים להט"בים חווים אלימות פיזית, מילולית ורגשית בתדירות גבוהה בהרבה משאר התלמידים.

אור, כיום בן 17, חניך "איגי" מספר: "בגיל 13 התחלתי להבין שמשהו שונה אצלי. כל הבנים מסביבי הרגישו דברים שלא הרגשתי. אז התחילה התקופה של ההכחשה. במשך שלוש שנים הייתי לגמרי מודע לרגשות שלי ולנטייה המינית שלי, אבל לא הייתי מוכן. כל החיים שלי שמעתי משפטים כמו 'אני לא אוהב הומואים' ו-'הומואים זה מחלה', וגן כמובן השימוש במילה 'הומו' כקללה, אתה לא רוצה להיות הקללה. 

"שנאתי את עצמי, שנאתי את מי שאני. אבל בסופו של דבר אהבה פשוט יותר חזקה. פשוט לא יכולתי יותר להכחיש. לא יכולתי יותר להמשיך עם האשליה והייתי צריך להתמודד עם עצמי. המשפחה והחברים היו בסדר עם זה בסופו של דבר. דבר אחד שאני זוכר זה את אמא שלי שואלת אם אני בטוח. כמעט והתנצלתי בפניה. אבל, וזה אבל גדול, בחיים אל תתנצלו על מי שאתם, כי אתם מושלמים בדיוק כמו שאתם".

במוצאי שבת (11.8, בשעה 20:00) תצא לדרך צעדת הנוער הגדולה מבית הברנוער הישן בשדרות רוטשילד פינת נחמני בתל אביב ותסתיים בעצרת הנוער המרכזית בכיכר הבימה, בהנחייתו של ליאון שניידרובסקי. בין משתתפי האירוע: משפחות הנפגעים בברנוער, נערים ונערות מארגונים ותנועות נוער.