עדי בן דוד היא מנהלת מותג בת 36 מגבעתיים, שבעקבות אתגר שהציבה בפניה חברה החליטה לכתוב את ספרה הראשון בהחלט - בשם "אהבה זה סיפור אחר". הספר שכתבה עוסק ברווקה בשנות השלושים לחייה, שבעקבות אירועים שקורים לה מבינה שהיא מעוניינת בנשים; ומחליטה לנקוט בצעד שיבדוק את הדברים - ומגלה שזה לא כל כך פשוט כמו שחשבה. את המכשולים שניצבים בפניה, היא צולחת די בחן. במהלך כתיבת הספר, בן דוד לא ידעה או לא חשבה, שהיא בכלל כותבת את הסיפור של עצמה.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• גם אני? דברים שחשוב להבין לפני שמגדירים זהות מינית
• "העובדה שאני תומכת בקהילה, לא אומרת שאני חלק ממנה"
• בעד או נגד: לצאת מהארון בפעם הראשונה מול קבוצה גדולה

"מדובר בספר שהוא קומדיה רומנטית קלילה," מספרת בן דוד. "קראתי כמה ספרים העוסקים בגאווה והכל נורא דרמטי, קשה ועצוב. הספר שלי הוא יותר בכיוון חיובי של קומדיה רומנטית עם המון הומור עצמי. הכל פשוט מסתבך ומסתדר ביחד."

"החלק המרכזי של הספר מתמקד בבחורה שמפסיקה להילחם בעצמה ומגלה שהיא אוהבת נשים. במקום להתכנס בתוך עצמה, כמו רוב האנשים שמגלים זאת על עצמם - היא פשוט מחליטה לפעול בתקיפות ובנחישות ולחפש את האישה שאיתה היא צריכה להיות."

מהו החלק האהוב עלייך בספר?

"החלק הכי אהוב עליי בספר הוא סצנה שמבוססת על מקרה שפחות או יותר קרה לי במציאות: הדמות המרכזית יושבת ומבינה עם עצמה שהיא בזבזה הרבה מאוד זמן מחייה, על הפחד מהתגובות של האנשים הקרובים אליה - כשבעצם התגובה הכי חריפה, הייתה שלה עצמה. המשפחה והחברים שלה קיבלו את היציאה שלה מהארון מבלי למצמץ או לעקם פרצוף והאמת שזו אמת לאמיתה גם מבחינתי, כי השופטת הכי חמורה שלי היא אני. לפעמים אנחנו שופטים את עצמינו לחומרה, רק כדי שהקרובים שלנו לא יצטרכו לעשות זאת. אנחנו חוסכים מהם שיפוט ומפסידים הרבה מאוד מהחשש הזה."

על מה ביססת את הספר? כיצד היה תהליך הכתיבה עבורך?

הספר הוא שילוב של החיים שלי מבחינת דמויות ומצבים, שהיו כמעט קרובים למה שבאמת קרה, לבין דמיון שהוא רוב הספר. אמרתי לחברה שלי: 'כמה קשה זה כבר לכתוב ספר?!' והיא אמרה לי: 'נו, אז תכתבי'. נעניתי לאתגר ואמרתי לה שאכתוב אחד. בנוסף, באמת חשבתי שאולי הספר תהייה דרך קלה יותר לצאת מהארון."

"כשהתחלתי לכתוב, לא חשבתי שזה יהיה הנושא. הייתי בטוחה שהנושא יהיה על רווקה נצחית בחיפוש אחר זוגיות – שזה מה שיצא בפועל, רק שהזוגיות הזו היא לא הזוגיות שחשבתי שהיא תמצא, אלא 'מגניבה' יותר. תהליך הכתיבה היה מעניין, כי הרגשתי שאני לא כותבת את הספר, אלא קוראת אותו. בהרבה מקרים הרגשתי שממש אין לי שליטה על מה שעתיד לקרות, או שהייתי באמת מופתעת ממה שקרה. תוך כדי כתיבה, גיליתי מה בעצם קורה וזה היה מאוד משעשע ומהנה מבחינתי."

כאמור, כפי דמותה בספר, בן דוד יצאה מהארון בשנה האחרונה, במחצית השנייה של שנות השלושים לחייה - בניגוד לרוב האנשים, שחושבים את עצמם עד שנות העשרים. היא מספרת שהסיבה העיקרית שלא יצאה מהארון כבר קודם, הינה חששות מוטעות לגבי תגובות הסביבה.

מתי וכיצד הבנת שאת לא סטרייטית?

"אני חושבת שסימן השאלה שלי לגבי עצמי התחיל לפני עשור, אפשר לומר שבערך בגיל 26. הרגשתי שאני מתאהבת בחברה שלי, שהיום בלי שום קשר אנחנו כבר לא מדברות."

בדרך כלל, אנשים נוטים לצאת מהארון בעודם בני נוער או לפחות בני עשרים - את יצאת מהארון בגיל מאוחר יחסית ועל זה בדיוק גם מדבר הספר שלך. מה גרם לחשיפה המאוחרת וכיצד הייתה חוויה זו עבורך?

"עצם העובדה שברוב הזמן מצאתי את עצמי נמשכת גם לגברים, גרמה לי לחשוב: 'בשביל מה להפוך לכולם את החיים עכשיו?'. ראיתי בדבר כמשהו לא הכרחי ונמנעתי ממנו, שמתי אותו בצד. תוך כדי כתיבת הספר, התחלתי קצת לקנא בדמות שיצרתי. קינאתי באומץ שלה וביכולת שלה ללכת עם הראש בקיר ופשוט להתמודד עם הדברים. אמרתי לעצמי: 'אם את יכולה לכתוב את זה, למה את לא יכולה לעשות את זה?'. באופן מפתיע, לחשוף את עצמי בפועל היה קל יותר מלחשוב על זה."

"בגלל שהרוב יוצאים מהארון בגיל 17-22, בקהילה היו מעט אנשים שהסתכלו קצת בעין עקומה ואמרו: 'טוב, היא בטח רוצה להתנסות ובסוף תהיה עם גבר, זה ברור.' לא היו לי גם חברות מהקהילה הגאה ולא ידעתי איך להתחיל לייצר את הכניסה לעולם הדייטינג והיציאות. לשמחתי ולמזלי, נתקלתי בכמה נשים טובות שהן חברות שלי; ועכשיו אני ממש 'ותיקה' במונחים של הקהילה."

האם, לדעתך, לצאת מהארון בגיל מאוחר שונה או משמעותי יותר מלצאת מהארון בגיל צעיר?

"אני חושבת שכן, כי יש גיל שבו את כבר מגובשת עם עצמך. את כבר מבינה שלכל החלטה שאת לוקחת, יש משמעות אחרת. לצורך העניין, לנסות ולהתנסות בגילאים צעירים זה מקובל ולגיטימי - גם אם לא נמצאים על הסקאלה של להטבא"ק, או נמצאים בשלב שהוא בין לבין. אבל מגיע השלב שאת כבר רוצה להחליט החלטה עבור עצמך שממשיכה איתך הלאה, כי את מבינה שזה כבר שלב אחר בחיים. כמו שאת כבר לא עובדת בעבודות מזדמנות ומתחילה לחפש קריירה – על אותו עיקרון גם לגבי זוגיות. אני מרגישה שאני מצטערת על התקופה שלא יצאתי מהארון ולא אומרת שזה מעשה חכם יותר, אבל אני חושבת שההבדל הוא שאת הרבה יותר מגובשת עם עצמך והיציאה מהארון היא כבר יציאה אחרת. כבר אי אפשר להגיד שמדובר ב'מרד נעורים' או ב'שלב', זו פשוט החלטה שאת מחליטה לקבל בעצמך ומתמודדת איתה."

כיצד סיפרת למשפחה ולחברים? מה הייתה התגובה שלהם? איך זה גרם לך להרגיש?

"האדם הראשון ששיתפתי, הייתה החברה שאתגרה אותי לכתוב את הספר. היא למעשה קראה אותו תוך כדי שכתבתי אותו והייתה כלי העזר שלי לומר לי אם זה מעניין, אם להמשיך באותה עלילה או בקו אחר. במשפחה, התחלתי עם האחיות שלי, שהן הכי קרובות אליי. אחרי שסיפרתי להן, הן אמרו לי: 'תודה לאל, כבר חיכינו שתגידי לנו!'. אחר כך סיפרתי לאמא שלי, שגם התגובה שלה הייתה מדהימה. אמרתי לה שלא נראה לי שאתחתן עם גבר והיא שאלה אותי אם אני מעוניינת בנשים. אמרתי לה שכן והיא אמרה 'יופי' וזהו, מאוד פשוט. כמובן שאחר כך היא גם אמרה לי שכל מי שאביא, תתקבל בברכה בבית."

"התגובות החיוביות של המשפחה שלי גרמו לי להרגיש מדהים מצד אחד, אבל מצד שני הרגשתי תחושת פספוס והחמצה, שלי את עצמי. כעסתי על עצמי שלא נתתי לקרובים שלי מספיק קרדיט שהם יקבלו אותי באהבה והחלטתי בשבילם מה תהיה התגובה שלהם. כשגיליתי שהתגובה שלהם הייתה אחרת, קצת הצטערתי שלא נתתי להם את הקרדיט הזה, כי יש לי משפחה מדהימה."

את מתחרטת שלא סיפרת קודם?

"קשה לי להגיד שאני מתחרטת שלא יצאתי מהארון קודם, כי בסופו של דבר אם הייתי עושה את זה, כנראה שהספר שלי לא היה קורה ושהחוויות שלי היו אחרות. אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה ובזמן שהוא צריך לקרות. יכול להיות שזה פשוט היה הדבר הנכון בשבילי."

כדי להוציא את הספר לאור באופן רשמי, בן דוד החליטה לגייס פרויקט המונים: "ההוצאה לאור שחזרה אליי בנוגע לספר הייתה מאוד מעוניינת בו ומאוד האמינה בו. עשינו חישוב של עלויות מבחינת כל מה שכרוך בהוצאת הספר כמו הגהה ועימוד, כל מיני דברים שאנשים לא חושבים עליהם – עלויות של הוצאת ספר לאור הן הרבה יותר מהפצת הספר לחנויות. החלטתי לצאת לפרויקט המונים כדי לגייס את הסכום שאליו הגענו ולהוציא את הספר שלי לאור, להגשים את החלום."

מספר עותקים של הספר עתידים להיתרם לאיגי, ארגון נוער גאה. בנוסף, לבן דוד מאוד חשוב שהספר יגיע לכמה שיותר בני נוער. "כל סניף של איגי שיהיה מעוניין בספר יקבל כמה עותקים, מבחינתי. חשוב לי שהספר יגיע לבני נוער, כי אני יודעת מה עצר אותי. יש אנשים ובמיוחד נערים שמפחדים להיות הם עצמם, בגלל החשש מתגובות הסביבה. שוב – לפעמים אנחנו מפרשים לא נכון את איך שהסביבה עלולה להגיב. זה לאו דווקא קשור אך ורק במיניות; זה יכול להיות גם נער שגדל במשפחה של רופאים ומצפים ממנו ללמוד רפואה, אבל הוא רוצה להיות צייר. גם כאן קיימים חששות של 'מה המשפחה תחשוב ואיך אנשים יגיבו'. אם הספר הזה ייתן איזשהי השראה, דחיפה או עידוד לנער או נערה, אני יותר מאשמח ואהיה מאושרת."

איזה טיפ היית רוצה לתת לבני נוער שנמצאים בארון?

"המסר של הספר שלי הוא קודם כל, להכיר את עצמך ולקבל את עצמך בעיקר. הייתי מציעה לבני נוער שנמצאים בארון קודם כל ללכת למקומות בהם הם לא ירגישו לבד - ארגונים, עמותות ומקומות שאפשר לפנות אליהם - כי תחושת הלבד היא התחושה הכי קשה. בקשר ליציאה עצמה, אני מציעה למצוא את האדם שהכי קרוב אליהם ושהם יכולים להיות בטוחים שיאהב אותם באשר הם ולהתחיל איתו. לא לכעוס על עצמם, לא לשנוא את עצמם ולא לחשוב שהם לא בסדר, כי הם בסדר גמור."