צליל כהן היא סטייליסטית וסטודנטית שנה ג' לעיצוב אופנה בשנקר. צליל היא אחת מתוך שלושה שותפים שהקימו בית אמנים מיוחד שנקרא "מקלט 22" עבור בני נוער בחדרה. לפני חודש וחצי, בשיתוף עם בני נוער בחדרה, הם הקימו תערוכה העוסקת בקהילה הגאה - דבר שלא נראה כמותו בפריפריה קודם לכן.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• מפיצים אהבה: כל הציטוטים שיעודדו את החברים הרווקים שלכם
• בלי סודות: "לא מרגיש חשק מיני בכלל"
• מכתבים מהלב: "הלוואי שיכולתי להראות לך כמה את מדהימה"

ספרי לי על בית האמנים "מקלט 22" שהקמתם

"זה התחיל מזה שאני ושני שותפים שלי- רחלי נחום (בעלת תואר בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב) ואדיר טובלי (סטודנט לחינוך מוזיקלי בלוינסקי) עשינו מלגה ללימודים בחדרה שנקראת "בוחרים מחר". כחלק מהמלגה יוצא לנו להיות יזמים בעיר שלנו, לעשות משהו קהילתי בעיר ולפתח את העיר. בגלל ששלושתנו מתחומי האומנות זה היה מתבקש שנעסוק באומנות, אז כל אחד הציע רעיונות בנושא. בנוסף, בגלל שאדיר הוא הומוסקסואל מחוץ לארון, זה גם היה מתבקש שנעסוק בקהילה הגאה בעיר. בסופו של דבר, החלטנו לעשות תערוכת צילומים שבה אנחנו מצלמים חברי קהילה גאה מהעיר (חדרה) בכל מיני סיטואציות, כמו למשל- לא להרגיש שייך לחברה, והצגנו את זה בצורה תיאטרלית יותר. לדוגמא, מי שהצטלם לבש מעיל שמורכב מפאזלים ותוך כדי הוא מרכיב פאזל אמיתי. הוא מנסה להכניס חלק מהפאזל שלו לפאזל וזה לא מתאים".

"במקביל, המנהלת של אגף "נוצץ", שזה אגף חדש בעיירת חדרה שמתעסק בנוער, צעירים, צבא ומשפחות צעירות, חיפשה מקום לפתוח בו בית אמנים בחדרה לנוער וצעירים. היא מצאה את המקלט שהוא למעשה מקלט תת קרקעי, מקלט 22, כך גם קוראים למקום. אז החלטנו שנעשה את התערוכה שלנו שם. כשהגענו, פתאום קלטנו שיש מלא חללים למקום הזה, והתערוכה שלנו הייתה התחלתית ונורא קטנה. אז עיריית חדרה נתנה לנו את המקום, שזה באמת שאפו ענקי, זה לא קורה בכל מקום".

איך נוצר שיתוף הפעולה עם הנוער בחדרה?

"כשקיבלנו את המקום חשבנו על איך אנחנו מנצלים כל חלל ולא משאירים חללים ריקים. ואז נוצר לנו שיתוף פעולה מאוד מעניין עם נוער בחדרה. הלכנו לתנועות נוער בחדרה, בין אם זה שבט בני היער של הצופים או כנפיים של קרמבו בחדרה, איגי ובתי ספר בחדרה. כולם נרתמו לבוא ולעשות את היצירות שלהם, בין אם זה יחידים ובין אם בקבוצה. מפה לשם הבנו שהפוטנציאל של המקום הוא מאוד גדול ושהתערוכה שלנו יכולה להיות הסיפתח של המקום הזה, כלומר יריית הפתיחה של המקום שאמור להיות בית אמנים. ופתאום התחילו אנשים להגיע, אנשים שרוצים להיות חלק. ככה קרה שנערים ונערות בני 16 יושבים עם אנשים בני 23 לעבוד על התערוכה, ואת האמת? לא מרגישים את פער הגילים. הנערים עובדים על התערוכה ביחד איתנו, ממש נותנים יד בהכל".

למעשה, פתחתם את התערוכה בתקופת הקורונה, איך התמודדתם?

"הפתיחה של התערוכה הייתה מטורפת, זה היה נורא קשה בתקופת הקורונה לפתוח את המקום הזה ולעשות את התערוכה. היינו צריכים להכניס בקבוצות של 10 אנשים, עם מסכות ובדיקת חום, ובמצטבר היו שם איזה 100 איש. להוציא דברים בתקופה הזאת זה מטורף, כי בקורונה הכל מושבת אבל אנחנו נלחמנו על זה שזה יצא לפועל".

מה מיוחד במקום ובתערוכה שלכם?

"זה משהו שלא קרה לפני כן בפריפריה (למרות שגיאוגרפית חדרה היא לא פריפריה, אבל היא מחוץ למרכז). מה שקורה לרוב במקומות פריפריאלים כאלה, זה שהעירייה פחות מטפחת את הפן הזה של צעירים ונוער ואומנות. בנוסף, כמעט תמיד כשמדברים על אומנות ישר עולה לראש תל אביב. בחדרה קרה משהו מטורף, קלטו את הצורך הזה של נוער ליצור אומנות. יש בתי ספר בחדרה שהושקע בהם המון כסף כדי לפתח מגמות של עיצוב ואומנות. דברים שאני לומדת בתואר, הם מספיקים ללמוד כבר בתיכון. זה שעיריית חדרה החליטה להתעסק בקהילה הגאה בחדרה זה היה נורא מעניין, כי אפשר היה לבחור כל נושא אפשרי, אבל הכי היה חשוב לנו להתעסק בקהילה הגאה בחדרה, כי זו קהילה מאוד גדולה. זו קהילה שנותנת את הטון בדברים, בין אם זה במצעדי גאווה שהיו בחדרה ובין אם זה איגי, מפגשים חברתיים ועוד. היה מאוד חשוב להכיר גם לציבור את הקהילה הזו, שידעו שהם חלק גדול מאוד מהעיר. רצינו להימנע מסחטנות רגשית, לא רצינו שיסתכלו עליהם וירחמו, אלא שיסתכלו ויתחברו לאן שהם יכולים להתחבר. שיבינו שהאנשים האלה חיים בניהם".

תני דוגמא ליצירה שיש לכם בתערוכה

"יש לנו חלל שנקרא חלל הברביות שזה חלל מאוד עוצמתי. זה החלל הראשון שרואים כשמגיעים לתערוכה. החלל הזה מדבר דווקא על מקום מאוד כואב בקהילה הזאת, בעיקר בקהילה הטרנסית. בגלל חוסר קבלה של אנשים לקהילה הזאת, יש בעיה של זנות ולא מקבלים אותם בחברה. יש לנו גם פח ורוד שמתוכו נופלות מלא ברביות ערומות, טיפה מעוכות. הפח הזה, עד כמה שהוא ורוד ויפה הוא בעצם פח לכל הדבר. והפח הזה מייצג את החברה שלנו, בתור מי שלא מקבל, ומתוכה, בגללנו, מתים אנשים שבמקום ללכת ולהצליח בחיים עם כל היכולות שלהם, הם נופלים לתוך מקומות שאנחנו אפילו לא חושבים להרים אותם מהם".

מה היצירה שהכי התחברת אלייה?

"וואו שאלה קשה, יש הרבה וחלל הברביות זה אחד מהם. המקלט הזה, שתבינו, הוא מקלט נטוש משנת 2003, היינו צריכים לעשות שם שיפוץ רציני. יש שם באמצע המקלט אמבטיה, אין לנו מושג למה, אבל ניסינו לראות איך אנחנו יכולים לקחת את האמבטיה הזה למקום שלנו מתוך העניין הזה של התעסקות בקהילה הגאה. אז תלינו בתוך האמבטיה תחתונים וחזיות, חלקם קרועים וחלקם נשארו כפי שהם. באמבטיה הזו יש וילון, ואז כל מבקר שמגיע לתערוכה הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות זה לראות מה יש מאחורי הווילון, אז הוא מסיט אותו. כל העניין הזה של להסיט את הווילון בעצם מדבר עלינו בתור חברה שהיא נורא מציצנית, וכל מה שמעניין אותנו כשמדברים נגיד על טרנסג'נדרים, זה האם עשית שינוי מין או לא עשית. לא מעניין אותנו שיש לנו בן אדם מול העיניים, שיש לו סיפור חיים וצריך לקבל אותו כמו שהוא. בלי השאלה המאוד רדודה הזאת. זה גם חלל שממש נכנס לי ולנו ללב".

מה אתם מתכננים להמשך?

"על התערוכה הבאה כבר מתחילים לעבוד אנשים של המקלט, ברובם בני נוער. התערוכה הבאה תהיה על הקורונה. אבל ממקום שהוא נורא ציני וטיפה מחאתי. הקטע הכי יפה זה שהנוער העלה את הרעיון. זה דור שיש לו מה להגיד והוא רוצה לקום ולעשות והם בחרו לעשות את זה בדרך הזאת. זה לאט לאט גדל ומתפתח ונראה שהולך להיות שם מטורף".

איזה מסר היית רוצה להעביר לבני הנוער שקוראים את הכתבה?

"דבר ראשון ולפני הכל, אנחנו דור מאוד פתוח ומקבל, אנחנו אלה שקובעים את העתיד במדינה הזאת. אנחנו מדינה מדהימה ויש לנו מפגש תרבויות, עדות, דתות, מגזרים וקהילות רחב בטירוף. לנו יש את האפשרות לבוא ולתת את הדין, להניע דברים, ליצור שינויים חדשים ולקרוא לאנשים לבוא ולקבל כל בן אדם. 'האחר הוא אני' כמה קלישאתי שזה יהיה. דבר שני, אני באמת מזמינה כל בן אדם למקלט, זה לא משנה אם אתם מחדרה, או מהאזור שלנו או מתל אביב- בואו לראות את המקום הזה. הוא ייתן לכם יד לכל מה שתרצו לעשות. אנחנו רוצים שתחלמו ובאמת תקחו את החלומות שלכם קדימה. מקלט 22 זה מקום שימיר את החלומות שלכם למציאות".

היכנסו לאינסטגרם של מקלט 22.