השנה, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה יחגוג 15 שנים לקיומו ויתקיים אונליין במשך עשרה ימים: 12.11 עד 22.11. במהלכו, יוצגו 185 סרטים מ-31 ארצות שונות, מתוכם 68 סרטים מקוריים של יוצרים ישראליים, צעירים כמבוגרים, אשר הצליחו בעבודתם ליצור פסיפס צבעוני של דמויות, סיפורים ומקומות אשר יפעימו את הלב, יגרמו לכם לבכות, לצחוק וירחיבו לכם את הדעת (לינק לאתר הפסטיבל: http://tlvfest.com/tlv/he/he).

החל מהפסטיבל הבינלאומי השלישי, מתקיימת באופן מסורתי תחרות סרטי הנוער. מטרת התחרות היא להעניק הזדמנות לבנות ובני נוער מרחבי הארץ המתעניינים בנושאים שונים על כל צבעי הקשת הלהט"בקי להציג את פרי יצירתם. ראיינו שלושה צעירים שיצרו סרטים עבור התחרות: יואב קרן (19), ליהי טרוינסקי (18) ונעמה נרקיס (18).

 עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• בני הזוג בבידוד? הציטוטים שיחזקו אותם
• שחקו וגלו: איזה מאכל חורפי כדאי לכם להכין עם בני זוגכם?
• בלי סודות: "מפחדת לפגוע בבן הזוג שלי"
  

למה חשוב לכם להשתתף בפסטיבל הקולנוע הגאה?

יואב: "שמעתי שיש קול קורא שמזמין אמנים לשלוח את היצירות שלהם, וחשבתי שזו הזדמנות נהדרת לקדם את המסר של הסרט שלי ולהשתתף באירוע מדהים ומשמעותי, אז שלחתי את היצירה שלי. בתקופת הקורונה הייתה גם דחייה של התחרות, אז הגשתי את הסרט באוגוסט ורק לאחרונה קיבלתי תשובה חיובית".

ליהי: "הרבה פעמים יוצרים צעירים נתקלים בכל מיני קשיים ולא מקבלים את ההערכה שמגיעה להם ואת הפלטפורמה להציג את היצירות שלהם - והתחרות הזו נותנת את המקום הזה. גם לקהל, זה כיף לראות חוויה שאתה מכיר, זה ממש מגניב ונותן לך הזדמנות להיחשף לתכנים מהסוג שלא תמיד רואים בטלוויזיה. באמת מדובר במקום שהעיסוק המרכזי בו הוא - מה זה להיות יוצר גאה או מה זה להט"ב וקולנוע".

נעמה: "כל דבר שקשור לקהילה הגאה הוא חשוב. העובדה שמתקיים פסטיבל כזה היא מדהימה ומבורכת, והקולנוע הגאה הוא ליברלי, חדשני ומודרני ולהיות חלק מהדבר הזה והמפתיחות שהפסטיבל מייצג - זה מדהים בעיניי".

ספרו בקצרה על הסרטים שיצרתם

יואב: "בגדול, הסרט שלי ("סוג B") קודם כל נוצר בשבילי. זאת אומרת, הסרט עוסק ביציאה מהארון שלי מול אבא שלי, אמנם זה לא קרה ככה במציאות, אבל המשפטים בסרט שאבי קושניר, שמשחק את אבא שלי, אומר, זה באמת המשפטים שאבא שלי אמר לי. הסרט הזה היה מעין תרופה כלפי עצמי, הוא עזר לי לפרוק ולנסות לעבד את החוויה הזאת שהייתה חדשה בשבילי – היציאה מהארון. בהמשך הסרט גם יצא לפסטיבלים וגם פירסמתי אותו ביוטיוב. הסרט בגדול עוסק בבחור בשם יונתן שנאלץ לבחור בין בן הזוג שלו לבין הקשר עם אבא שלו".

ליהי: "הסרט ("התילדות") עוסק בחוויית התבגרות של נערה - שלה ושל החברה הכי טובה שלה. שתיהן עוברות כל מיני קשיים בכל מה שקשור לאינטימיות ולמצוא את המקום שלך. מדובר כמובן בגיל ההתבגרות, שהוא גיל מאוד מבלבל. הנערה מחפשת את עצמה ונורא רוצה למצוא קשר, אבל קשה לה להיפתח והיא לאט לאט לומדת איך ליצור את האינטימיות הזאת. היא לומדת בדרך על חברות, על אהבה".

נעמה: "הסרט ("בתמימות") מספר על מיה, נערה בת 17, שנורא חשוב לה כל הזמן להראות בסדר, אף על פי שבחיים האמיתיים שלה הכל קורס. היא נורא בודדה, היא כל הזמן מנסה לרצות את הסביבה ולהיות בסדר עם כולם, אבל בתכל'ס היא מרגישה ריקנות גדולה ואין לה עם מי לדבר. הבית שלה מתפרק, היא מרגישה לא טוב עם הזוגיות שלה. יש לה חברה מאוד טובה שקוראים לה גל, ויש את גל הבן זוג שלה. גל הבת היא לסבית, והיא מקור המפלט של מיה מהחיים שלה וזאת ששמה לה מראה מול הפנים, מרגיעה אותה. היא היחידה שמיה מרגישה בנוח לפתח איתה דו שיח ולדבר איתה, וזאת לעומת בן הזוג שלה, שמערכת היחסים ביניהם היא מורכבת מאוד. גל הבת מראה לה משהו אחר ונרקם ביניהן סיפור מעניין".

יואב מוסיף ומספר על החוויה לשחק לצד אבי קושניר, אחד מהשחקנים הגדולים בקולנוע הישראלי: "זו הייתה חוויה נחמדה מאוד. פניתי להרבה שחקנים לפני שסגרתי איתו, ובסוף כשהוא אמר שהוא בעניין לשתף פעולה בפרויקט הזה שמחתי מאוד. עם זאת, עד הרגע האחרון היו לי חששות - אולי זה בסוף לא הוא, מה יהיה. אבל בסוף כשהוא הגיע היו כמה שניות של 'טוב היי אני אבי קושניר, אני יואב'. ואז זה זרם והיה צחוקים וכיף, הוא אחלה של בן אדם".

מה היה מקור ההשראה שלכם?

יואב: "היציאה מהארון שלי היא מקור ההשראה. אני אישית לא התחבטתי עם עצמי חודשים לפני שיצאתי מהארון. פשוט יום אחד קמתי, העזתי לשאול את עצמי את השאלות, הבנתי שאני כזה ופשוט יצאתי. זאת אומרת, סיפרתי לאמא שלי וסיפרתי לאנשים שקרובים אליי. דווקא עם אבא שלי לא יצא לי לשבת ולדבר איתו, אלא הוא שמע את זה בהתחלה דרך אמא שלי. אז יצאו כל מיני חצאי דברים ושיחות כזה 'על הדרך' ונאמרו כל מיני משפטים כאלו. בהתחלה היה לו, לא יודע אם קשה לקבל את זה, אבל היה לו מוזר, למרות שאני מניח שהוא ידע שזה הכיוון שלשם זה הולך, אבל היה לו מוזר ולא ברור. אז באמת משם נלקחו חלק מהמשפטים (לסרט), אמנם הם נאמרו בהקשרים שונים, בסיטואציות שונות, לאו דווקא בכוונות רעות, אבל הם נאמרו. ואני חושב שהיציאה מהארון שלי הייתה באיזה שהוא מקום הרבה יותר טובה נגיד מסיפורים ששמעתי, לא היה לי את המצב הזה שההורים שלי לא מקבלים את זה או אותי, כל מי שסיפרתי לו קיבל את זה ישר ואין לו עם זה שום בעיה - וטוב שכך".

ליהי: "יש המון מקורות השראה. גם מהחיים שלי ושל חברים שלי, וגם הסרט מאוד שואב השראה מכל העולם של סרטי תיכון אמריקאיים, כי הם היו חלק מאוד גדול מהילדות שלי והם הציגו תמונה לא לגמרי מציאותית. רציתי להתעסק בפער בין הגיל הזה, שבמציאות הוא ממש מבלבל ויש בו המון מבוכה, לעומת איך שמציגים את זה בסרטים שבהם הכל יפה והכל מסודר כמו שצריך, לעומת המציאות שהיא מאוד כיאוטית".

נעמה: "הרעיון לסרט הגיע מכל מיני סיפורים שנתקלתי בהם. היה לי חשוב להעביר כמה הבלבול של הגיל הזה הוא דבר משמעותי, וכמה אכפת לנו מה חושבים עלינו. בדומה לדמויות בסרט, גם בגיל ההתבגרות הרבה פעמים אנחנו צריכים לבחור אם לצאת מהמצב שאנחנו נמצאים בו, או להמשיך לשקר שהכל בסדר".

לדעתכם כיום קיימת מספיק סובלנות כלפי הקהילה הגאה?

יואב: "אני חושב שהחברה שלנו סובלנית מאוד כלפי קהילת הלהט"ב, לפחות הקהילה שאני חי בה ומסתובב איתה. אני אישית נתקלתי רק פעם אחת במקרה שלילי, אפילו לא הומופובי, אלא יותר חוסר ידע כלפי הנושא. אבל בגדול אני מאמין שאנשים השתנו, הזמנים השתנו, אנשים שפעם היה להם מוזר היום מקבלים את הקהילה הלהט"בית. אחרי שיצא הסרט, הייתי  בכיתה י"א והיועצת קראה לי לחדר. היא אמרה לי שילדה מהשכבה מתחת באה אלייה והראתה לה את הסרט, ושאם קורה איזה משהו בבית אז אני מוזמן לבוא ולשתף. היא לא הבינה שזה רק סרט, אבל אחרי שהסברתי לה את זה אז היא אמרה לי- 'תשמע בגלל שאתה "כזה"', היא לא נקבה בשמות, 'בגלל שאתה כזה, אין לי בעיה עם זה, אבל אתה צריך לשים יותר לב לאמצעי מניעה, ובייחוד בגלל שאתה "כזה" אתה מועד להרבה מחלות' – סה"כ היה קצר בדיבור, היא רצתה להגיד משהו לטובתי, אבל יצא לה עקום".

ליהי: "אני חושבת שזה תלוי איפה. במקום שבו אני גדלתי ולמדתי, זה משהו שמאוד מודעים אליו ויש סובלנות, יש מודעות. אבל אני גם יודעת שבמקומות אחרים זה לא תמיד ככה, החוויה של כל אחד היא שונה. אז גם מי שגדל במשפחה שהיא כביכול מאוד ליברלית, עדיין יכול להיתקל בדעות קדומות. תמיד יש דעות קדומות ואין מה לעשות עם זה. אני חושבת שהמודעות לאט לאט עולה ואיתה גם הקבלה והמטרה היא באמת שלא יהיה צריך לקבל, אלא שזה פשוט יהיה חלק ממך".

נעמה: "אני למדתי בתיכון מאוד מקבל וליברלי, ובחברה תל אביבית שידועה בתור חברה שמקבלת את הקהילה. אני לא חושבת שיש מספיק מודעות, עכשיו כשאני בצבא ונפגשת עם אנשים שונים זה משהו שהוא מורגש. לא בכל מקום יש פתיחות לנושא הזה. אני חושבת שהמצב הרבה יותר טוב, יש לזה הרבה יותר מודעות, אבל עדיין קיימים מקומות חשוכים שצריך לטפל בהם". 

איך אנחנו בתור בני נוער יכולים להעלות את המודעות לנושא?

יואב: "הכל מתחיל בחינוך, כשיש אנשים שלא מקבלים את זה, אז אנחנו צריכים לחשוב עם עצמנו אם אנחנו נותנים לזה יד או לא. אני חושב שהדור שלנו יכול לעשות פה תיקון עצום למה ששנים לא נעשה פה, ולהראות שיש דברים שאפשר לחלוק עליהם, יש דברים שבסדר להתווכח עליהם ויש דברים שהם פשוט ככה שאין עליהם דיון".

ליהי: "אני חושבת שלכל אחד יש אחריות רק על עצמו. כל אחד יכול תמיד לזכור שמי שנמצא מולו זה בן אדם בדיוק כמוהו ושאין בזה שום דבר מוזר, ואין בזה שום דבר חריג. חשוב להבין שזה חלק מאוד גדול מהאוכלוסייה. אם אתה הולך לבית ספר, סביר להניח שיש שם לפחות מישהו אחד שהוא להט"ב גם אם אתה לא יודע. אז כל אחד צריך לזכור שזה משהו שהוא סך הכל טבעי ולהבין שאלה החיים של חלק מהאנשים. אני גם חושבת שמבחינת נער שהוא להט"בי, למצוא את האומץ להיות מי שאתה זה ממש חשוב, להיות מי שהוא בלי פילטרים ולהביע את זה".

נעמה: "קודם כל, זה בעיקר בחינוך. להבין ש'הומו' או 'לסבית' זה לא קללה, ושמותר לאהוב, זה בסדר לאהוב, ולא צריך לשנות אף אחד. אני חושבת שמה שבני נוער יכולים לעשות זה להיות פתוחים ולהבין שאהבה היא אהבה, וזה לא באמת משנה כלום ולא אומר שום דבר. בלי קללות, בלי שיפוטיות, פשוט לקבל כל אחד כפי שהוא. לקבל ולכבד ולהיות רעים אחד לשני, ולזכור שזה לא באמת משנה את מי אתה אוהב - זה משנה איזה בן אדם אתה". 

לסיום, איזו עצה תרצו להעביר לבני ובנות נוער שמתקשים לקבל את הנטייה המינית שלהם?

יואב: "קודם כל לשאול את עצמכם - 'רגע, נמשכתי פעם? האם זה מה שאני מרגיש?' לנסות להפריד בין מה שאנחנו פוחדים שיגידו עלינו, לבין מה שאנחנו מרגישים באמת - לנסות לזקק את התחושה האמיתית שלנו. ואם הגענו למסקנה שאנחנו כאלה, ומותר להיות כאלה, אז לא לפחד. מי שאוהב אתכם באמת יהיה לצידכם לאורך כל הדרך ויקבל אתכם כמו שאתם. אתם לא צריכים להשתנות בשביל אף אחד".

ליהי: "בסופו של דבר אתה עובר איזשהו תהליך בתוך הנפש שלך עם עצמך, של להבין בכלל מי אתה ומה אתה אוהב, ובסוף זה יוצא החוצה. בסוף אתה גם מוצא את המקום שלך, את המקום שבו אתה שייך ואתה לא צריך להתנצל וזה מסתדר. גם אם אתם מרגישים שזה לא יסתדר - בסוף הכל יהיה בסדר".

נעמה: "תשארו בדיוק כמו שאתם - ככה זה טוב. לא להלחם בשום דבר ופשוט לאהוב, זה לא באמת משנה את מי. אהבה היא כוח מדהים ואם אתם אוהבים אתם באמת תהיו מאושרים, ואם תהיו שלמים עם עצמכם גם לסביבה שלכם יהיה יותר קל לקבל אתכם. זה בעיקר בראש".