עם נצנצים, איפור צבעוני, סטייל והרבה הומור, כך מלכות הדראג (או "דראג קווינס" בלעז) נכנסו לתודעה והפכו לאחד מסמלי הגאווה. זאת דרך הופעות על הבמות הגדולות במצעדי הגאווה, לצד הופעות על במות קצת יותר קטנות במועדונים במסגרת ערב שמוקדש כולו לתרבות הדראג וגם דרך מסך הטלוויזיה עם התוכנית המפורסמת "מירוץ הדראג של רופול", שנתנה במה ראשונה מסוגה לטרנד וחשפה את הקהל לתוכנית ריאליטי מסוג קצת אחר.

תופתעו לגלות שהאוכלוסייה שמהווה נתח משמעותי מקהל היעד של מופעי הדראג השונים גם בארץ וגם בעולם היא בני נוער. חלקם מעדיפים לצפות בתוכנית או להיות קהל בהופעות ויש גם כאלה שמחליטים להגיע לקדמת הבמה ולהופיע בעצמם בתור מלכות דראג. אחד מהם הוא ליאם שניצר (19) מתל אביב, שמתנדב בשירות לאומי עם נוער בסיכון בקריות, עובד בתיאטראות בתחומי הבימוי, הסאונד והתאורה וגם מתעסק בדראג עם הדמות "לואי פולר". 

עוד בערוץ היחסים ואהבה של פרוגי:

• בהשראת חודש הגאווה: מתנות שתוכלו להעניק לבני הזוג
• מכתבים מהלב: "איפה לעזאזל אמצא אהבה?"
• בני הזוג מסיימים תיכון? הנה הציטוטים שיעזרו להם

 - איך נכנסת לעולם דראג?

"התחלתי באזור גיל 14 לראות התוכנית 'רופול', ויצא שהרבה פעמים במהלך התוכנית אמרתי לעצמי שאני יכול לעשות את זה יותר טוב מהן. במקביל, בלי קשר לצפייה בתוכנית, היה לי כבר ניסיון בכל מה שקשור לפאות ועיצוב פאות, ככה שזה המשיך אחד את השני באופן מסוים. מעיצוב פאות המשכתי כבר לתפור את הבגדים שלי, לעצב אותם, לבנות את הלוקים, להתאפר... זה משהו שקרה די לאט, לא רצתי לראות מדריכים על זה ביוטיוב ודי לקחתי את הזמן בלגלות את העולם של האיפור. לאט לאט התחלתי להבין מה זה דראג".

- מה זה דראג בשבילך?

"את יודעת, דיברתי עם חברה לפני כמה זמן והיא לא הבינה למה צריך להנגיש את הקהילה הגאה לילדים כל כך קטנים ולדבר איתם על זה שהם יכולים להימשך למה שהם רוצים. אמרתי לה שלא צריך לדבר על זה בצורה הזו עם ילד קטן, כל מה שצריך זה לדבר איתו על זה שהוא יכול להיות מה שבא לו, כי אחרי שהוא יידע את זה, תהיה לו את הבחירה להחליט מתי שירצה אם להיות סטרייט או לא. בנוסף, אני באמת מאמין באושר עצמי. כשהופעתי במצעד הגאווה והלכתי שם, מישהי צעקה לי 'איזה גוף מהמם יש לך!', אז הסתובבתי ואמרתי 'לי יש גוף מהמם? הייתי מתה לגוף כמו שלך!' אני מרגיש שאני מביא איתי המון שמחה וזה מה שדראג צריך לעשות. אני לא מאלה שרוצים לבלבל אותך או לגרום לך לצאת מהארון, ממש לא! אני בא בשביל להרים, בשביל האושר, בשביל הכיף הזה, בשביל לאהוב את עצמך. אז דראג בשבילי הוא קודם כל פלטפורמה אומנותית, אני פשוט מביא כיף דרך האומנות שלי, דרך בחירת תלבושות, דרך בחירת השפה... בא לי להביא כיף!"

- איך הרגשת כשעלית להופיע בפעם הראשונה בפני קהל?

"פעם ראשונה שלי הייתה כשהיה פיגוע בתל אביב. שעה לפני ההופעה, כשאני כבר מאחורי הקלעים, שני רחובות מאיתנו בדיזינגוף היה את הפיגוע. זה היה הזוי וזאת הייתה ההופעה הכי נוראית בעולם, הייתי בניתוק מטורף. אבל חודש וחצי אחרי זה הייתה לי הופעה נורמלית כמו שצריך והיה מדהים לגמרי. באותו זמן באו וצילמו אותי להפקת סרט דוקו גרמני אז הם ליוו אותי בכל הימים האלה לקראת ההופעה הראשונה בתור הדמות וזאת הייתה פעם ראשונה שהבאתי אותה לבמה וזה היה מדהים.

הופעתי גם במצעד הגאווה, היה את כל 'המסביב' כמו שיש תמיד, כל ההתאפרות, ההתכוננות, ה'מינלינג'- כל ה'מה קורה, מה שלומך, בוא נעשה טיקטוק ביחד'... אבל בסופו של דבר באתי להיות על במה, ככה שזה יוצא שהחלק הכי רגוע ביום הזה. כשאתה נמצא עליה אתה לא חושב על כלום, אתה פשוט עושה! אתה לא שם לב שאתה נחנק מרוב לחץ, רק כשאתה יורד אתה פתאום נזכר בעצמך וזה מדהים. את יודעת, אפשר להעביר שם ערב שלם ובסופו של דבר להיות על הבמה שתי דקות. הייתה לי חוויה כזאת כיפית, היה מטורף, זה ערב שלם שמרגיש כמו על רכבת הרים."

- איך הסביבה קיבלה את ההחלטה שלך להיכנס לדראג?

"לפני שמגיעה הקבלה של הדראג, מגיעה הקבלה של מה זה להיות הומו. אני יצאתי בגיל 12.5 וזאת הייתה יציאה מאוד טובה, מבחינת כל המשפחה ומבחינת כולם. אני יכול להגיד לך שלעשות דראג זאת הייתה יציאה מהארון הרבה יותר קשה, כי כשאתה עושה דראג ומתחיל ללבוש בגדי נשים פתאום עוברת המחשבה של 'אבוי לי, הוא רוצה להיות אישה' או 'זה נעים לו, הוא רוצה לעשות עכשיו ניתוח'. אנשים לרוב נחרדים מזה ואני רק רוצה להגיד להם להגיד חברים, כבר יצאתי מהארון, אנחנו כבר בחצי הדרך. מה אם אני אחליט לצאת בתור טרנס? יאללה תתקדמו! זה תמיד נורא מעצבן אותי.

"אמא שלי ואבא שלי הם המעריצים הכי גדולים שלי, הם הכי מפרגנים וגם באים להופעות. הם פחות מעורבים בבחירת השירים ובחירת הפאות, כי בכל זאת אני המלכה ומדובר בסופו של דבר בבחירות שלי, אבל מאוד אכפת להם. הם מזמינים חברים שלהם להופעות, את שאר המשפחה… הם תמיד מאוד מתרגשים מאירועים כאלה. כמו שסיפרתי מקודם, גם אחיות שלי מאוד גאות בי והן חלק בלתי נפרד מהמסע שלי. אני פשוט מרגיש שקיבלתי ברכה שיש לי אנשים כאלה איתי, כי קיבלתי את האנשים הכי מכילים והכי מבינים. אני חושב שכל אחד עושה מסע בחיים כדי למצוא את האהובים שלו, אבל כרגע לפחות אני מרגיש שיש לי את האהובים שלי והם איתי בכל הופעה. אני מרגיש שכולם חלק איתי במסע הזה, כי כשאני יורד מהבמה אני מחבק גם את אמא שלי, גם את אחותי וגם את חבר טוב שלי או חברה טובה שלי והם איתי שם ברגעים כל כך משמעותיים".

- מה מבחינתך החלק הכי קשה בדראג?

"אתה כל הזמן באיזשהו שיח עם עצמך. אני חושב שבתור ליאם, בלי קשר לדראג, אני אדם שקשור לעצמו ומדבר עם עצמו. אבל דראג מביא איתו הרבה שאלות קשות על זהות, הרבה מידע, הרבה אפשרויות ותשובות. לי נגיד מאוד ברור שאני לא רוצה להתחיל לעשות ניתוחים קוסמטיים לפנים, ברור לי מה האיפור בשבילי ומה הדמות הזאת בשבילי. אני רוצה להיות גאה בכל מה שאני עושה, אבל בשביל להיות גאה במשהו אני צריך לחשוב עליו ולשקול אותו הרבה. יחד עם זאת החלק שיותר טוב בדראג בא יד ביד עם הקשה. אני חושב שהחלק הקשה הוא חלק שהוא הכי כיף לי כי הוא מאתגר אותי. נכון, יש את כל החלק של ההופעה על הבמה והקהל… אבל האתגרים שאני מביא לעצמי והשיח עם עצמי הוא כל כך כיף לי, אני מרגיש שאני מתפתח בזכותו ומתקדם!"

- איך משלבים ביחד את הדראג והעבודה בתאטרון?

"בחצי שנה האחרונה באמת יצאתי מהחדר החוצה, התחלתי להראות את הדמות לאנשים אחרים ולחשוף אותה. זה נהפך למשהו מאוד אקטיבי, ברמה שיש בין הופעה אחת לשתיים בחודש. אני לא אדם מאוד מקצועי שמשנן טקסטים ביום-יום אז זה כן הופך להיות משהו שהוא מאוד קשה, אבל זה כל כך שווה את זה! שני המקומות הם מקומות בהם אני מרגיש שאני מגשים את עצמי".

- ספר על הדמות שבנית "לואי פולר"

"לואי היא שובבה, היא קולית ברמות. היא מאוד מצחיקה, אבל היא לא באה סתם להצחיק אותך. בסופו של דבר, רוב הזמן אני מצחיק את עצמי ואנשים לא מבינים מה קורה לי. זה הכיף הגדול, כי אני בא לשם בשביל ההנאה שלי והכיף שלי. היא נראית מצוין, הגוף שלה מדהים והדמות שלי לא מפסיקה להפתיע. על כל לוק שחושבים שהוא מגניב, שהפתעתי איתו לטובה וחידשתי אני שואף להביא עוד לוק ולהפציץ עוד יותר. בא לי שהקרנבל הזה לא יפסיק, כי זה באמת קרנבל. זה גדול, זה מטורף, זה לא מוכר וזה קצת מיני. הרבה אנשים לא מיניים ביום יום שלהם, אבל בדראג פתאום מרגישים חופשי להשתחרר, להשתולל, לכייף, לצחוק ובעיקר לא לקחת את החיים בכזאת רצינות".

- איך מתחילים לבנות דמות בדראג?

"זה מאוד תלוי בבן אדם. בתחילת הדרך, ישבתי שנה וחצי בחדר ועסקתי רק בלתפור דברים ולנסות איפור. לא היה לי מנטור שלקח אותי, שם אותי בדראג ודאג לי מהשיער ועד העקבים בפעם הראשונה כדי שאני אראה אם אני אוהב או לא. זה ממש לא היה ככה. נכנסתי למים ולא ידעתי לשחות, נכנסתי לעולם הדראג לאט לאט ובהדרגה. כמובן שהמשפחה שלי נמצאת ביחד איתי בתהליך הזה וזה לא רק אני, כולם שותפים לזה בדרך כזאת או אחרת ואני תמיד דואג שזה לא יהיה מעיק מדי. אז אתה פשוט נכנס לזה ומתחיל לשאול את עצמך שאלות. יש קורס מיוחד לדראג בשביל לעזור עם יצירת הדמות, שאתה פשוט יושב עם מנחה ואתה מהווה חלק מקבוצה אז הפיתוח של הדמות שונה לגמרי. אני לצורך העניין לא חיפשתי משהו כזה, אני לא מדבר מזלזל בקורסים האלה כי זאת דרך נוספת של אנשים למצוא את הדמות שלהם אבל לי זה היה לא משהו שהתאים. אני הייתי צריך להמציא את השאלות ולענות עליהם, אז התחלתי לשאול את עצמי 'מי את, לואי?' ולענות על זה לאט לאט".

- מה דומה ומה שונה בינה לבינך?

"אני שואב המון השראה מלואי, כי היא מאוד בטוחה בעצמה. היא גם מאמינה בלב שלם ולפעמים לי קשה להאמין בלב שלם שאני טוב, שאני יכול לעשות דברים. אני לא יודע להגיד בדיוק מה זה טוב, זאת מעין הרגשה כזאת. יש בי שיח שלי עם עצמי, אבל אין לי פיצול אישיות, כי מדובר בצדדים שונים של האישיות שלי. היא יכולה להרים אותי ואני יכול להרים אותה. לפעמים בתור לואי אני יכול להילחץ ולהשתגע ואז בתור ליאם אני יכול להרגיע אותה ולהגיד לה 'הכל בסדר, תפסיקי עם הפאניקה'. בחלק מהצדדים שלי מצאתי את הדמות שלי וזה גורם לי להרגיש מאוד מחובר לעצמי, זה שיש לי שתי דמויות ויותר נוח לי וכיף לי לנהל את השיח שלי עם עצמי. עכשיו אנחנו מנהלים את הראיון מול ליאם, אבל אני מאוד מושפע מלואי. האהבה העצמית הזאת באה ממנה, הדמות הזאת מראה לי כמה אתה יוכל לאהוב את עצמך ולהכיל את עצמך ואני לוקח את זה לעצמי, לליאם".

- ומה קורה כשאתה לא בעולם של הדראג?

"אנחנו חלק אחד מהשני כל הזמן, אני כל הזמן נמצא שם והיא כל הזמן נמצאת שם. יש זמנים שאני יותר מגשים אותה ויש זמנים שאני יותר מגשים את עצמי, למרות שאני יכול לסתור את עצמי ולהגיד שיש רגעים שאני לגמרי שניהם. היה לי עבר לא פשוט עם הגוף שלי, לא הרגשתי איתו בנוח ורציתי לרדת במשקל. אף פעם לא הייתי מלא, אבל עדיין יש לי טיפה חזה וטיפה בטן. אבל כשאני הולך ברחוב ביום יום שלי עם בגדים גבריים אני מאוד שואב מלואי השראה, אני מיישר את הגב, פורש את החזה וגאה באיך שאני נראה, גם אם שום גבר לא ירצה אותי בגלל זה וגם אם למישהו ברחוב יהיה ביקורת על זה".

- איך הייתה החוויה שלך במצעד הגאווה?

"היה מדהים! הייתי עם קיי לונג, שזאת מלכת דראג מדהימה שהזמינה אותי להופיע איתה ועם דנה אינטרנשיונל על הבמה הראשית במצעד. זאת הייתה חוויה מאוד מרגשת, כי כל שאר הבנות שהיו על הבמה הן עם ניסיון של שלוש או ארבע שנים בדראג, אז הן הרבה יותר מנוסות ממני ואותי הזמינו למרות שאני עם פחות ניסיון. מלבד זה, הלכתי עם שתי החברות הכי טובות שלי ופשוט הרגשתי שבאנו לחגוג. אני יכול לספר לך שבתחילת החודש נסעתי באוטובוס, כשעיריית תל אביב תלתה דגלים של הגאווה על עמודי התאורה. מאוד התרגשתי כשישבתי באוטובוס וראיתי את זה.

עכשיו כשאני מחוץ לתל אביב אני רואה כמה הומופוביה יש, כמה שנאה יש. אני מאוד מודה על זה שמקבלים אותי מאיפה שאני בא, אבל אני חייב להמשיך ולהילחם למען האנשים שלא מקבלים אותם איפה שהם נמצאים. הרגשתי כל כך נעים וכל כך טוב ואני רוצה שעוד אנשים יחוו את הטוב הזה ואת הקבלה הזאת. עם השנים אתה מתחיל לשים לב שפעם צועקים עליך באוטובוס או מסתכלים עליך מוזר במסעדה, לא צריך אפילו להיות בדראג כדי שזה יקרה. מספיק שתחליט לגדל שיער ארוך ויהיה לאנשים מה להגיד.

אני פחות לחוץ ללכת ברחוב מחוץ לתל אביב, אבל בהחלט קל לך לשבת באוטובוס ולדמיין סיטואציות הזויות ולחשוב שאולי אתה תהיה הבן אדם שיעשו לו את זה. יש כל כך הרבה סיפורים על אלימות כלפי אנשים מהקהילה הגאה, אז מאוד קל לחשוש. אני כן חש בביטחון, אבל אני מודע לעניין ומתייחס בכבוד לאנשים שמרגישים לא בנוח ללכת ברחוב. לאו דווקא מדובר באנשים מהקהילה, זה יכול להיות גם נשים שמרגישות שמסתכלים עליהן ברחוב. מבחינתי זה אותו דבר".

- לדעתך, זה יהיה נכון להגיד שאנחנו מתקדמים לקראת שוויון וקבלה של הקהילה הגאה גם באזורים אחרים בארץ?

"אני בטוח בזה והסלנג הוא לא זה שיפיל אותנו, גם כשמשתמשים במילים כמו 'הומו' כקללה. אפשר לראות כיום בטלוויזיה הרבה יותר ייצוגים של הקהילה, בתעשיית המוזיקה אין אומן שלא מוציא שיר לכבוד מצעד הגאווה. בעיקר מדובר באומנים שפונים גם לקהילות שלא בהכרח מקבלות את העניין הזה, אבל הרבה אנשים שומעים את השירים ומפיצים את הבשורה במרכאות. כי זה שאתה שומע את השיר לא אומר שאתה ליברל שמקבל את כל הקהילה, אבל בכל זאת אפשר להגיד שיש שינוי. בנוסף, כל העניין של 'me too' שנפתח לקהילה הגאה בחודשים האחרונים. בכל שיעור גיאוגרפיה אפשר ללמוד שהמטרופולין משפיע ומביא את התרבות לשאר המדינה וזה בסדר, אבל אני מאמין שיש מקום לכולם בכל מקום". 

- אתה רואה את עצמך ממשיך עם הדראג גם בעתיד?

"אני יודע שיום יבוא וזה ייגמר, אני שלם עם זה ואני מרגיש שזה חלק מהתהליך שלי. יכול להיות שאני טועה וזה לא ייגמר לעולם, אני זורם גם עם זה. בכל מקרה, אני יוצא מנקודת מחשבה שמחר אני יכול לקום בבוקר וכל המציאות שאני מכיר תהיה שונה לגמרי. אני חי בשלום עם האפשרות שיום יבוא ואני אפסיק לעשות דראג. אני מרגיש שהדראג הוא משהו שהוא כמו כלי עזר בשבילי כדי למצוא את עצמי, להבין מי זה ליאם ולמצוא את הדמות שלי, את הקול הייחודי שלי. יכול להיות שאני אמצא אותו רק דרך דראג, יכול להיות שאני אמצא אותו גם דרך דראג אבל אני לא מפחד מהמחשבה שיכול להיות שהפאות כבר לא יהיו בשימוש וזה בסדר. על השולחן יש לי כרגע דברי איפור, אבל לגמרי יכול להיות שחודש הבא זה ישתנה למשהו אחר, למרות שאני בעניין הדראג כבר הרבה שנים".