יש אנשים שמסוגלים לסנן בצורה חלקה ולבחור את הרגשות שהם רוצים להרגיש. אנחנו ההפך מהשקט הזה, תמיד בשליטה עצמית כי שום דבר אינו בטוח, מסתובבים ביניכם כמו פצע פתוח שכל הערה קטנה יכולה לחלחל ולהידבק בו. 

אנחנו לא יכולים שלא להידבק באנרגיה של האנשים מסביבינו. באותה קלות שאנחנו יכולים להיות מלאי ארגיות אנחנו יכולים לשקוע בחזרה. כן, ניסינו לצפות בכל הקומדיות בעולם אבל נראה שמצב רוח רע של בני אדם מדביק אותנו יותר. 

החלק הבעייתי: אנחנו לא נתפשים כרגישים

החוץ שלנו לא תואם את הבפנים - אנחנו כמעט ולא בוכים מול אנשים אבל בכל זאת לוקחים ביקורות קשה. כך נוצר מצב שאנחנו ההגדרה העצמית שלנו לדחייה. יש לנו הומור שלרוב ציני וקשה להבנה, אנשים שאנחנו ניתקלים בהם אומרים לנו, ספק בצחוק ספק ברצינות, כמה אנחנו כמו 'קרחון'. אבל מבפנים, אנחנו משתגעים שאין להם מושג שבתכונו נוצרת מערבולת קסמים של רגשות. 

אנשים חושבים שהם יכולים להגיד לנו הכל

כשאתה לא נראה רגיש, אנשים לעתים קרובות חושבים שהם יכולים להפוך אותך לבדיחה המרושעת שלהם ובטוחים שתצא להם שורת מחץ מהסרטים. אנשים אלה כביכול מניחים כי אנחנו חסרי רגש לגמרי ושאנחנו יכולים 'לזרום עם זה'. הם שוכחים שאנחנו בעצם בן אדם ומתעלמים מהעובדה ש"בדיחה" על אירוע מבהיל מהעבר שלנו זה לא ממש מצחיק. בכלל לא. 

להירדם זה מלחיץ 

אנחנו אף פעם לא נצליח להיסחף לשינה כי בעודנו מנסים להירדם אנחנו נזכרים בכל הדברים המרגשים שלקחנו במהלך היום. אנחנו לא יכולים פשוט "לנער" מעלינו את כל מה שראינו, שמענו והרגשנו. כל התמונות שחדרו למסגרות במוחינו כאילו מתגרות בנו עד שאנחנו נרדמים.

אנחנו צריכים הרבה זמן לבד

אנחנו בעלי יכולות חברתיות מכיוון שאנשים רגישים מתחברים מהר לאנרגיה של אנשים אחרים, אנחנו יכולים להתחבר לעומק עם כמעט כל מי שאנחנו פוגשים ברמה כנה ואמיתית. רגיש אחד יכול לקרוא את רגשותיו של אדם ולהבין כיצד לגרום לו או לה להרגיש בנוח. החלק של הלבד מגיע בעיקר בסוף היום, אחרי שנסחפנו משיחה לשיחה והיינו נוכחים כל הזמן אנחנו מסיימים את היום מותשים ומוצפים ברגשות של אנשים. לכן, אנחנו צריכים זמן לבד כדי לשחרר לחץ וזה בלתי אפשרי כשאנחנו בסביבת אנשים. 

סרטים הם חוויה 

אין אצלנו 'לראות סרט', אנחנו מרגישים סרטים עם כל הטראומה והצחוק שעוברות הדמויות בסרט כאילו הם אנחנו. מבחינתנו לילה בקולנוע לא פחות מרגש מנסיעה (מבהילה במיוחד) ברכבת הרים.

בדרך כלל אנחנו מתגלים כרגישים בקולנוע וכולם נמצאים בהלם מוחלט כשאנחנו "חושפים" איזה רגש. הם כל כך רגילים לשפוך את כל הבעיות שלהם וכשאנחנו עושים זאת הם לא יודעים איך להתמודד עם זה.

אנשים מופתעים מהרגישות שלנו

לעתים קרובות אנשים אוהבים את רעיון 'האדם הקשוח', אבל הם מתאהבים באישיות ולא באדם האמיתי. לפעמים כשאנחנו יוצאים עם מישהו כבר הרבה זמן הוא לעיתים קרובות מופתע שאנחנו לא כאלה קשוחים כמו שהוא חשב.

לא כולם יכולים להתמודד עם אדם רגיש, אבל בתור כאלה אנחנו יכולים להעיד שהאמפתיה המתישה והרגשות המאסיביים - זה שווה את זה. בעיקר בגלל אנחנו אוהבים לראות את העולם בצורה היפה ביותר שלו ואף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את האמת.