"היי אידיוט שמור על עצמך שם זה כבר לא משחק", "תרגעי, אני בסדר. אני יותר מבסדר. אני מעולה", "שתוק, תיזהר שם." וככה המשכנו לצחוק. לא חשבנו שבאמת יקרה משהו. כן הדאגה תמיד קיימת אבל אף אחד לא דמיין שמשהו באמת יקרה. עכשיו זה היום הזיכרון השני כבר שכל החברים עולים לבית העלמין ועומדים מול הקבר שלו בצפירה ובוכים. הוא השאיר אותי לבד. טוב ככה הרגשתי לפחות כי אחרי שעומר נפטר חזרתי להרגיש כאילו אני לבד בעולם.

לי אישית היה קצת קשה להיות אדם חברותי. תמיד הייתי קצת יותר מופנמת מכל השאר, ואז הגיע עומר. עומר הראה שאין מה לפחד מבני אדם והיה לצידי בכל מצב. עומר הפך להיות כל חיי וכשהוא נפטר באמת הרגשתי כאילו משהו בי, האדם שאני נפטר ביחד איתו. וזה לא באמת נכון, עדיין היו לי הרבה חברים (בזכותו בעיקר), ועדיין היו אנשים שאני חשובה להם, אבל באותו זמן הרגשתי כאילו אני לבד בעולם, שאף אחד לא לצידי וגם שאף אחד לא יבין אותי וזה שלב שכמעט על אדם שאיבד מישהו עובר. 

יש כמה שלבים שהם לא ממש בסדר אבל הם תמיד קיימים - יש את שלב ההכחשה שהוא בדרך כלל ישר כשאתה מקבל את הבשורה ואתה מסרב להאמיון. אחריו יש את הכעס. הכעס גם בא בכמה שלבים - יש את הכעס על עצמך למות שאתה לא קשור לזה בכלל, יש את הכעס עליו שאיך הוא יכל להשאיר אותך פה לבד, הכעס על אלוהים, על הצבא, על כל דבר בעולם בערך. יש את התמוטטות הריגשית, בכי שמתפרץ ככה פתאום בלי אזהרה או הסבר מסוים ולבסוף, ההפנמה של הוא מת ואני צריך לעבור הלאה.

הוא היה מכור לכל דבר שגרם לו ולאחרים לחייך

עומר היה ילד מיוחד, נשמע קצת כמו קלישאה אבל מבחינתי הוא היה מיוחד. עומר היה קרבי, "צהוב" קצת כמו שאומרים בצבא, רצה לצאת לקצונה, רצה באמת לתת מעצמו יותר למרות שבהתחלה קצת היסס להתגייס. יותר נכון -הוא העדיף להעביר את השנים האלה בים, לגלוש, לשבת עם חברים.

כי זה היה עומר, מכור קשה לאדרנלין ולים ולכל דבר בעצם שגורם לו ולאחרים לחייך. הוא תמיד דאג שכולם יחייכו וכשהיה קשה היה דואג לגרום לך לחייך וקצת לצאת מהכאב. הוא היה החבר הזה שאתה פונה אילו כשקרה משהו כי ידעת שגם אם אין לו איך לעזור לך הוא יהיה שם בישבילך וזה מה שאהבו כל כך בעומר. את השמחת חיים, את החיוך הכובש, את השיגעון הילדותי שהיה יוצא לפעמים, את האהבה לאנשים ולחיות ולכל דבר בערך ואת הכישרון המופלא להצחיק אותך בכל מצב. את האמת זה גם מה שאני אהבתי בו, מבחינתי הוא היה אח גדול ובגלל זה הפרידה ממנו היתה הדבר הכי קשה שנאלצתי לעשות.

לצערנו בגלל המצב הלא פשוט שלנו במדינה כמעט לכל אחד יש את העומר שלו - אח גדול, חבר טוב, חבר מהשכונה, מהלימודים, מהעבודה או מישהו שפגשנו במקרה. אבל לרוב הוא קיים והשם שלו נחרט עמוק בתוך הלב של אלה שהכירו אותו. כמו קעקוע שצורם ונחרט יותר עמוק ועמוק.

הכאב תמיד ישאר והוא תמיד צורם

אני לא אשקר ואגיד שעם הזמן מרגישים יותר טוב והכאב נעלם. זה לא נכון כי במציאות זה שונה. זה תמיד נשאר כואב וצורם. רק שעם הזמן הזיכרון שלו הופך גם למשהו שמעלה לך חיוך על הפנים גם עם הידיעה שהוא לא יחזור יותר. קשה קצת לחשוב על זה, גם קשה קצת לכתוב על זה. בכל זאת זה היה כל חייך שנעלם, אבל לעולם לא יספרו לך באמת את החלק הקשה בלאבד מישהו - החלק הקשה זה שאתה חושב שאתה לבד בזה, שאין אף אחד בעולם שיבין אותך או את הכאב שאתה חווה כרגע, אבל כל מי שחווה את זה יש לי משהו להגיד לכם, אתם לעולם לא לבד בזה אתם פשוט צריכים לפתוח את הרגשות שלכם בפני אנשים וזה באמת עוזר, מתוך ניסיון אישי זה עוזר. אז תהיו בטוחים שאתם לא לבד.

אז אם אתם מכירים משהו שיש לו את העומר שלו פשוט תהיו איתו, תחבקו אותו, תביאו לו שוקלד, זה לא ממש משנה - העיקר שתראו לו שאתם שם בישבילו. תזכרו שגם אם הוא יצא איתכם בעצמאות המעבר הוא חד, והוא עדיין מרגיש רע בפנים. הוא כנראה לא יראה את זה אז פשוט תדאגו לא להשאיר אותו אפילו לשניה לבד. תזכרו הזמן כן מרפא את הכל, הכאב ישאר אבל תגיע איתו גם המון שמחה.

עוד בערוץ היחסים בפרוגי:

• בלי סודות: "אני יודעת שהוא לא אוהב אותי בחזרה"
• "התלבשת בצורה חושפנית, הבאת את זה על עצמך": מצעד השרמוטות 2016
• אני לא מושלם ויש לי משהו לספר לכם