אני קמה אל בוקר יום הזיכרון. שרורה בבית אותה האווירה - אבא מכין לנו כריכים לבית הספר, אמא מתלוננת על זה שתאחר שוב לעבודה ואני מתארגנת לבית הספר. אותו בוקר הוא לא כמו שאר הבקרים. אני עושה הכל לאט יותר, מקפידה לחייך יותר, חושבת יותר. אני מבינה באותו היום כמה החיים הם יקרי ערך ומנסה להפיק את המיטב. אני קמה לתחושה קצת משונה. יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום לא פשוט. הוא יום שבו אני מודה לצבא המדהים שלנו קצת יותר מבדרך כלל, שומעת את סיפורי המשפחות השכולות ומתחברת לכאבן.

עוד טורים של יובל ללוש בפרוגי:

• איך השואה שינתה את היחס שלי לאהבה?
• להדביק את השברים ולהמשיך הלאה
• "תפסיקי לבוא במיני, הבנים לא מרוכזים"

מבעד לקול הכאב החרישי, מבעד לשירים שמזכירים לנו באופן אישי אדם אחד שחסר, פתאום נשמעים קולות זיקוקים, ילדים צורחים, שירים והמון כיף. יש משהו שאף פעם לא יהיה ברור לי היום - איך אפשר לשנות אווירה כל כך מהר?

מבעד לכאב קשה לשנות אווירה © צילום מסך מאינסטגרם

יצא לי לדמיין לא פעם ולא פעמיים איך זה להיות אם שכולה, אחות שכולה או בת זוג. בזמן כל התהיות שלי לא הצלחתי להבין למה לא ניתן להעניק לבני/בנות הזוג את התואר "שכול"? האם להם לא כואב מספיק? האם להם לא קשה מספיק להעביר כל יום ללא אהוביהם? ניסיתי להרגיש איך זה לקום לצד חלל ריק במיטה, לדמיין שהכרית שמונחת לידי מנסה למלא את המקום של "בן הזוג" שלי. ניסיתי לדמיין שהכסא הריק שממולי בארוחת הבוקר זה הוא, שהרוח שמתבדרת בשיערי בדרך לבית הספר זה הוא. ככה העברתי את היום, בדמיון שאני האישה הכאובה ובכל סיטואציה הצבתי אותו.

אני יודעת שלקראת הערב, הזיקוקים יפריעו לי להפסיק לדמיין. צרחות הילדים הנהנים יקטעו את מחשבתי. אני לא יודעת מה אעשה הערב - להרשות לעצמי להנות ולחגוג 68 שנה למדינה שלי או שמא לכאוב עוד קצת? בתור מישהי עם אף קרוב שנפל במלחמות או במבצעים, אני לא מצליחה לחוש את הכאב.

לנסות להכיל את הכאב בין כל הזיקוקים © צילום מסך מאינסטגרם

קל לי להתחיל לשמוח בערב, לשכוח את הסיפורים שסופרו בכיתות, הסרטים שהוקרנו. אך מה עם כל אלו שקרוביהם באמת נפלו ונעלמו מחייהם? והכי קשה, היה לנסות להכיל את הכאב. הכאיב לי לדעת שרע לי כל כך לדמיין את זה. אך מה שהכאיב לי הרבה יותר זה שלעולם לא אתקרב לרמת הכאב האמיתית שחווים בני הזוג.

אני עדיין מנסה להבין למה הם לא "זכאים" לתואר 'שכולים'. אני בטוחה שהם אהבו עד סוף, בכו, צחקו, ושמחו ביחד. רק מפני שלא היה איזה טופס שקובע את נישואיהם זה אומר שלהם כואב פחות? אולי זה ישתנה, אולי זה לא, אך מה שבטוח - הכאב ישאר.