ממש עוד כמה ימים אנו מציינים את ערב יום כיפור, הזמן בו כולנו מכפרים על חטאינו, ועושים את חשבון הנפש שלנו שיתרום לנו בין היתר לשנה החדשה שרק התחילה. השנה יום כיפור הזה מיוחד עבורי ביותר, ואני עושה חשבון נפש מאד גדול לגבי איזו שחר אני משאירה מאחור, ולמעשה, אני משאירה המון.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי

• טור אישי: איך קרה שתגובות ברשת הן אלה שבונות לנו את הביטחון העצמי?
• הסרטונים הכי מתוקים על אהבה, שיעשו לכם חשק לאהוב
• טור אישי: העבר הודעה: סליחה שפגעתי

סביבי אותם חברים, אני לומדת באותו בית הספר, אבל לשחר מסוימת אומרת להתראות. התחלתי השנה את כיתה יב', עם כל מיני הצהרות מסוימות ואג'נדות על איך אני הולכת לפעול, ומהן מטרותיי לשנה החדשה. בין אם זה להכיר אחרים, להיות פתוחה יותר, או סתם לשנות הרגלי אכילה, החלטתי. בדיעבד, אולי החלטתי סתם בשביל להחליט?

אני אחת כזו שכמו שהיא כל כך ספונטנית, היא כל כך מתוכננת. מחליטה החלטות מראש, הולכת עם יומן בכל מקום אפשרי לכל מקום, יומן בנייד יומן ליד השולחן ויומן בתיק, ורושמת החלטות כמו אלה שציינתי בכל פתקית, כדי שגם אותן לא אשכח לבצע. כתוצאה מהתכנונים הבלתי פוסקים, לא הייתה בי רגיעה. הקרובים אליי אם תשאלו אותם מה המאפיין הכי גדול שלי, הם יגידו לכם שאני כמו איזה הר געש שרק מחכה להתפוצץ, כי אני תמיד לחוצה, תמיד חושבת על הדבר המדאיג הבא, תמיד חושבת על איזו הבטחה לא מימשתי לעצמי, מה לא ביצעתי ולאן לא הלכתי. לא יכולתי להגיע לסופו של היום עם מצב רוח טוב, וכשהייתי באה להוריי ואומרת להם: "אני עצבנית", הם היו עונים לי: "מה חדש, על מה הפעם".

הייתי שחר שמחפשת מה לשנות בחיצוניות שלה כל שתי שניות, שמה טונות של מייקאפ על העור שהיה מלא בחצ'קונים כתוצאה מהלחץ העצום שהייתי שרויה בו, והם כיסו את פניי, כתוצאה מלחץ שבדיעבד רק אני יצרתי. מעבר לתכנונים הבלתי פוסקים, הלחץ המטורף, עסקתי שעות על גבי שעות במה חושבים עליי, או אם אני בכלל מעניינת אחרים, לצד השני.

 הייתי שחר שנאחזה במוכר וסירבה להיפתח ולהתחבר. הייתי שחר כשמשהו לא היה עובד בדרך שרצתה היא הייתה משתוללת, מתעצבנת מפילה דברים ושוברת את השבירים - הכל רק כדי לא להתמודד.

אל השנה החדשה אני מגיעה כבר מזה שלושה שבועות שחר אחרת. שחר שחזרה לשיער הטבעי שהיה לה. שכבר תקופה לא שמה מייקאפ על העור שלה, שכמה שהוא לא פצוע לפעמים, שאנשים יתמדדו. אם אני יכולה להסתכל על עצמי במראה - גם אתם יכולים. אני לא המתבגרת היחידה בעולם שיש לה חצ'קונים. לאט לאט אני צועדת, כשחר חדשה שהיא בעיקר רגועה, שלווה. שחר מאושרת. שחר שמסיימת את היום עם חיוך וככה גם פותחת אותו, ובעיניי, זה כל כך לא טריוויאלי. שחר שלא מתעצבנת משטויות ואוהבת כשהשמיים כחולים. את השינוי האמיתי אני עושה, ואם אוכל להגיד זאת לעצמי, אין גאה ממני. אני מסתכלת לאחור ורואה שיש כל כך הרבה סיטואציות שאם הייתי נאלצת להתמודד איתן לפני כמה חודשים כנראה שכבר הייתי מתפרקת, או משאירה אותן בלית ברירה מאחור. והיום? הן מזמן מאחור - לאחר שהתמודדתי איתן בגבורה.

יום הכיפורים הוא באמת ובתמים התחלה חדשה בשבילי, בשילוב עם חשבון נפש, הסתכלות לאחור על מי שהייתי ועל המישהי הזו שאני שלמה עם כך שהיא נשארת מאחור. מישהי שפתאום חיה את חייה כאדם שרואה את הטוב ולא רואה שחורות, אדם שמתגבר ועומד על הרגליים גם לאחר התרסקות, קשה ככל שתהיה. אדם שמדלג מעל הקונוסים שמהווים לו מכשול ולא דוחף אותם לצד, כי דחיפה לא תגרום להם להיעלם.

אל השנה החדשה אני מגיעה שחר ללא רשימות, היומנים שלי יהוו עבורי כלי מצוין לארגון זמנים, מבחנים לימודים מפגשים עם חברים וכיוצא בזה, אבל פה זה ייגמר. בניגוד למה שהחלטתי אז, עכשיו אומר שאני מגיעה לשנה חדשה ללא החלטות והצהרות, שחר שהולכת לא עם הזרם, אלא עם עצמה, לאן שיקחו אותה רגליה. השנה החדשה והאחרונה שלי בתיכון תעשה את שלה, ולא אני חייבת להחליט שאעשה ממנה משהו מדהים. 

שלא תבינו לא נכון, אפילו שזה יום הכיפורים, אני לא מלאת חרטה. אני מקבלת את האדם שהייתי, האדם שבמשך שנים חיבקתי, ועכשיו אני סוף סוף משחררת. בין אם זה לאחור, או לשחרר כמו בלון שמלא באוויר, לשמיים. משחררת את עצמי, שהייתה צריכה להשתחרר כבר מזמן.