כתבות קודמות ב"שישי נשי":
- טל ביוטי: "היוטיוב עזר לי לעצב את האישה שאני היום"
/ יוטיוברית עם הפרעת אכילה: "כבר לא מסתירה חלק מחיי"
/ מעיין אדם: "גדולתה של אישה היא החוזקה מבפנים"
/ מנהלת מרכז סיוע לנוער: "יש לי הזדמנות לתת הזדמנות"

מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי לכתוב. אהבתי מילים; והבנתי מהר מאד את כוחן, את משמעותן ואת מה שהן גרמו לי להרגיש. ניהלתי יומן אישי כבר מתקופת היסודי, וככל שהתבגרתי, שיתפתי בו בסודותיי הכמוסים ביותר.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• בלי סודות: "עוד לא חוויתי נשיקה ראשונה"
• יפה מבחוץ, מאכזב מבפנים? בני זוג כסמלי חג החנוכה
• מתאהבים בקריאה: המלצות לספרים רומנטיים ממכרים

"הפכתי משחר אחת - לאחרת"

בגיל 16 בערך, התחלתי לשתף יותר ויותר קטעים שכתבתי על כל מיני חוויות בפייסבוק, שלשמחתי קיבלו תגובות אוהדות ומרגשות. כך הבנתי שאני יכולה ורוצה לפתח את הכתיבה בצורה מקצועית, וכשהייתי בכיתה י"א פניתי לפלטפורמה בה אתם קוראים אותי כעת – "פרוגי". התקבלתי ככתבת בערוץ יחסים ואהבה, ולאחר חודשיים הפכתי לעורכת שלו. החלום הוגשם, ואף התפתח לצורות הרבה יותר גדולות ממה שאי פעם יכולתי לדמיין. מאותו רגע ואילך, הפכתי משחר אחת - לאחרת.

בשנות ההתבגרות הצעירות שלי, הייתי נערה שמאוד יודעת ואוהבת להשתמש במילים. ידעתי להתנסח מצוין בעל פה, אבל משום מה הרגשתי שהיכולת שלי לא יוצאת לאור בפני הסביבה הרחוקה יותר - כמו השכבה בתיכון למשל, שמהווה עבור רובינו גורם "שולט" בשנות גיל ההתבגרות. היו לי את החברות הקרובות שלי, משפחה תומכת - אבל אלו היו הקבוצות היחידות שהרגשתי שאני מצליחה להביע את עצמי בהן לחלוטין. סביב החברות שלי הייתי אדם מאד פתוח, רועש קצת ואף מצחיק, אבל כשמעגל החברים שלי לא היה סביבי, כמו בכיתה י"א - הרגשתי מאד לא בטוחה. אי לכך, בהמון סיטואציות חברתיות, הייתי שותקת.

כשהתחלתי לכתוב, ומדי שבוע עלו לאתר טורים אישיים שלי, ולאט לאט גם ראיונות, טורי עצה ודעה, כתבות טיפים ומה לא; התחלתי גם לקבל ביקורת, חיובית לרוב, וגם אם לא - התחזקתי ממנה מאד. הרגשתי שאני מצטיירת בעיני אחרים כבחורה מאוד כנה, חזקה ומלאת ביטחון. הכתיבה שלי העניקה לי מקפצה מטורפת לביטחון העצמי, העשירה את מעגל החברים שלי, גרמה לאחרים להיפתח גם אליי בין היתר, והעצימה אותי מאד. אין ספק שבלעדיה, ובלי האתר הזה בעצם, שאפשר לי לרכוש את המקום הזה - לא הייתי האישה החזקה שאני היום.

"אני אסירת תודה על כך שהחיים הכווינו אותי בדרך הזו"

ללא הכתיבה, לא הייתי זוכה להיות אישה שאומרת את הכל במקום, שמניחה את כל הקלפים על השולחן, אומרת את מה שאתה צריך לשמוע ולא את מה שאתה רוצה, שזו הגישה והדרך שאימצתי מאז שהתחלתי לכתוב. הכתיבה היא זו שגרמה לי לפתח את הגישה הזו, ואני אסירת תודה על כך שהחיים הכווינו אותי בדרך הזו, דרך שאני מזכירה לעצמי להמשיך לנהוג בה בכל יום מחדש.

התכונות האלה בי, הן תכונות שיש להמון נשים. קל מאד היום להניח על נשים את הסטיגמה שהן צבועות, שהן שמות חיוך מזויף על הפנים ושמבחינת תחומי עניין - כל מה שמעניין אותן זה שופינג, עוד שופינג או ריכולים. אבל זה ממש לא נכון. בחברה של היום, יותר ויותר נשים הן ספורטאיות, יוצרות, מעצימות ומדברות. לאו דווקא אוזרות אומץ ומדברות על הטרדות מיניות שחוו אם חוו אותן, אלא אומרות את דעתן הכנה והאמיתית, גם על הנושאים שאמורים להיות הכי "טאבו" שיש. הן מלאות עצמה, רגישות אדירה וחמלה, ואני מעריכה את כל התכונות האלו בבנות מיני כל כך.

אני מאחלת לכל אחת ואחת למצוא את הייעוד שלה, שיעצים אותה כפי שהכתיבה שלי העצימה אותי. מגיע לכל אחת מכן להרגיש חזקה, יצירתית, מלאת ביטחון ונשמעת. ואם מישהו רק אפילו מעז להגיד לכן שאתן לא – תזכירו לו מה אומר השיר – "Who Run The World? - Girls"!