היום מציינים ברחבי העולם 20 שנה לצאת הסרט הרומנטי ביותר שידעה האנושות – הטיטאניק. סתם, לא באמת. זהו לא יום שמצוין רשמית אבל רצוי שתדעו שהוא מתרחש היום.

"הטיטאניק" מספר את סיפור אהבתם של רוז והאמן המיוסר, ג'ק, על ספינת ה"טיטאניק". נראה בתחילה כי לרוז יש את החיים המושלמים עם האהבה המושלמת, אבל מתגלה כי היא נמצאת במערכת יחסים שנכפתה עליה מראש עם בחור שאינה אוהבת. כבר בתחילת הסרט היא מנסה לקפוץ מהספינה היישר למים, אך כמובן שג'ק נמצא שם ברגע האחרון - ומציל את חייה.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• טור אישי: "הכתיבה שלי הפכה אותי לאישה החזקה שאני"
• דמי לובאטו משתפת: כיצד נראה עולם הזוגיות שלה?
• בדקו: מהו הדייט המושלם עבורכם לחורף?

במהרה השניים מתאהבים ואת סצנת הנשיקה המפורסמת שלהם בה רוז וג'ק עומדים יחד על קצה הספינה ורוז מכריזה כי היא "עפה", כולכם וודאי מכירים. בהמשך העלילה בעלה של רוז מגלה את מערכת היחסים ביניהם, מנסה להפליל את ג'ק ובהמשך הוא אף נכלא, וגם הפעם, הפלא ופלא, אהובתו רוז מצילה אותו. יש בסרט מיליון מבטים ארוכים מלאי משמעות, מאוהבים בטירוף, הצלות ומה לא, שמצד אחד גורמים לצופה לאלפי דמעות, חיבור והזדהות, אך גם אמונה באהבה הקסומה הזו שיש בין רוז לג'ק, אהבת אמת במערכת יחסים שכל דבר בה, ולו הכי קטן, משמעותי וחשוב. חייבת להודות שההתייחסות הזו לאהבה מצד הסרט, ושל חבריו מאותו הז'אנר בעולם הקולנוע והטלוויזיה לאהבה באופן כללי, די מעצבנים אותי, בכנות.

לאחר שנים שאני מעלימה את העובדה הזו, אני אכריז אותה בגאווה: שמי שחר, בת 18 וחצי, סיימתי תיכון, חויוות מסוימות בעולם האהבה חוויתי, אך מעולם עוד לא הייתי במערכת יחסים רצינית. אבוי, כמה נורא. 

נוכח העובדה המצערת הזו, אני חולמת על אהבה וזוגיות שהמציאות לא באמת יכולה להציע לי. כזו שעולם הקולנוע והטלוויזיה לא מפסיק למכור לי, ומצייר לי מציאות בה זו החבילה היחידה שאני יכולה לקבל. בה הגבר הוא איזה אביר על סוס לבן, שצריך להיות הג'נטלמן המושלם, יציל אותך בכל פעם שתהיי במשבר (כפי שהיא מתיימרת להיות בטיטאניק) והזוגיות היא רק מתוקה ומושלמת, כל ריב סוער ייקטע בנשיקה או בהתנצלות מרגשת מזילת דמעות, ובשיא הכנות, "נשבר לי" מהמציאות המעוותת הזו שנגזר עליי לקבל בהקשר לרומנטיקה.

המציאות הזו הופכת אותי לקיטשית חסרת תקנה, ובטח וודאי בסוף רק אתאכזב כשהזוגיות שתגיע, אם תגיע, ולא תתאם לציפיות שהמדיה מייצרת לי. כתוצאה מהמדיה אני בונה למחזר העתידי שלי פרמטרים שאולי הוא לא יוכל לעמד בהם ואשאר בסוף לבד, מתבוססת בחלומות הבלתי אפשריים שלי.

ככה גם למדנו בתור חברה שמצופה להתנהג. מהאישה בסרט מצופה לשבת בשקט ולחכות שהגיבור יתוודה כבר על אהבתו. אם תשימו לב בדרך כלל הגיבור הוא זה שאומר "אני אוהב אותך", מזמין את הבחורה לנשף עליו היא חולמת, מזמין אותה לצאת לאחר אלפי לבטים, ובעצם עושה כל צעד חיזורי אפשרי. סרט או סדרה שמראים הפוך הם בעצם 'פורצי דרך', ואותי, זה משגע.

גדלנו לחשוב שכל בחור שלא עושה זאת הוא ביישן, לא 'גבר', ואישה שעושה זאת היא כנראה אישה אמיצה. נדמה כאילו בשביל לעשות את כל הצעדים האלו בתור אישה צריך כל כך הרבה מאמץ ואומץ, שאת, אני והמון נשים אחרות מוותרות מראש.

אומנם אני לא ויתרתי, ובשתי סיטואציות בחיי כן התוודיתי ואמרתי את שעל ליבי, אבל גם בפעם היחידה שזה איכשהו צלח והצד השני היה בעניין, הייתה בזה רומנטיקה מאד... מוגבלת, אם ככה אפשר לקרוא לזה, אם משווים את הסיטואציה לכל סרט קיטשי מוצלח.

גדלנו לחשוב שרק עם הגבר מביא לך איזה זר פרחים יפיפה, או משלם על הארוחה שלך, אפשר לקרוא לזה דייט מוצלח. גדלנו לחשוב שרומנטיקה מובאת מהסרטים ושום דבר אינו רומנטי אם הוא פשוט... פשוט.

אני פמיניסטית בעמדתי, מאד מאמינה שנשים הן עם חזק ועצמאי שאינו צריך לחכות לגבר כשהן פועלות. אבל אופס, כשזה מגיע לנושא הרומנטיקה, דעתי תמיד נשארת כפי שהייתה: זו לא יכולה להיות אני. בפעמים המועטות שזו הייתה, רק נפגעתי.

החברה שאני חיה בה או מפחדת מנשים כאלה, נשים חזקות, שאו לא נותנת להן אישור. אם הבחורה אומרת את ה"אני אוהבת אותך" ראשונה, זה מלחיץ ומוזר, ואם הגבר אומר זאת – זו הרומנטיקה בהתגלמותה, שלמות ועוד שלל תיאורים.

נמאס לי שעובדים עליי בעיניים. שמציגים לי בסרט אחרי סרט, סדרה אחר סדרה, את החבילה המושלמת הזו שנקראת אהבה, שלא באמת קיימת. שגורמת לנו לחלום חלומות כל כך לא רציונליים, להתאכזב מדמיון, או לחילופין לא לתת לעצמנו לחלום על הרומנטיקה שהיינו רוצים לקבל אלא לחלום רק אחרי המודל הזה של פרחים, שוקולדים, דייטים במסעדות יוקרה, פתיחת דלתות שמסמלת ג'נטלמניות, ומה לא בעצם. זו הכל שטיפת מוח בעצם, זו לא אהבה אמיתית. כך לימדו אותנו שאהבה צריכה להיות. ולי לשם שינוי, בא לייצר משהו חדש.