לאחר הרבה לבטים וחששות, אני מרגישה חזקה ואמיצה מספיק לכתוב את כל מה שלמדתי בארבעת החודשים האחרונים.

לאורך שלוש שנות לימוד בתיכון וכמעט שנתיים בתוך מערכת יחסים, חשבתי שראיתי, חוויתי והרגשתי הכל: אהבה עמוקה, ביטחון עם אדם אחר ולפתוח את הלב מול אדם שהיה זר לפני רגע. בפועל, ארבעת החודשים האחרונים גילו לי שטעיתי ובגדול - והבנתי שרק התחלתי ללמוד ולהרגיש.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• עצות מהאהובים עליכם: כוכבים בטיפים ליציאה מהארון
• בלי סודות: "אני והחבר הכי טוב שלי רוצים להתנשק"
• דברים שכדאי לומר לבני הזוג, חוץ מ"אני אוהב/ת אותך"

באמצע כיתה י', החלטתי לשלב את מסלול חיי עם של אחר, מתוך מחשבה שמדובר בדבר זמני שלא יחזיק. זו הייתה מערכת היחסים הראשונה שלי וכל צעד הפחיד אותי. הנשיקה הראשונה לקחה זמן רב, דרשה מאמץ רב ממני וסבלנות רבה ממנו. לקחו לי חודשיים להרגיש בטוחה מספיק בשביל להיפתח, ספק זמן רב מדי, ספק זמן הגיוני. אמנם זה נשמע צעד פשוט עבור חלקכם, אבל עבורי, זו הייתה עליית מדרגה רצינית.

לא הייתה שום סיבה לחשוש, על פני השטח. הוא היה סבלני, מתחשב, מצחיק ובאמת רצה בקרבתי מתוך מניע אוהב ותמים. בניגוד לכל הציפיות שלי, שרדנו ונשארנו יחד עד תום כיתה י"א; אבל במעבר לכיתה י"ב - משהו השתנה.

משני נערים שמעוניינים לצייר את מסלול חייהם יחד, הפכנו לשניים שחיים בעולמות אחרים, שונים ולעיתים אף מנוגדים. הכותרת הזוגית הייתה "למראית עין" וכל אחד מאיתנו התפתח לכיוון אחר. נראה שהילדים שהיינו בגיל 16, אינם דומים לנערים הבוגרים שהפכנו להיות בגיל 18.

בסופו של דבר, בחרנו להיפרד באחד בינואר, תחילת השנה החדשה. התקופה החדשה סימנה עבורי דרך חדשה - גם אני פסעתי אל עבר מסלול חדש, ציור שעוד לא צויר, ואין לי שום דרך לשלוט על המשכו. למרות שידעתי שזה העת להיפרד ולמרות שהייתי מוכנה ואף רציתי בפרידה - המציאות הייתה קשה ואכזרית כלפיי. הרגשתי את כל הרגשות אותם ניתן לבטא בשפה העברית, במנעד שנע מכאב ואכזבה לאהבה וחרטה.

שנינו עשינו טעויות לאורך הדרך, אך אין טעם להתעסק בזה בשלב הזה של חיי: מה שהיה כבר לא יחזור ומה שיהיה עדיין לא משנה. ה"עכשיו" שלי הוא הכל. בנקודה זו של ההתמודדות התנתקתי לאט לאט, בלי כוונה, מכל המציאות שסובבת אותי. הפסקתי לכתוב ולהרגיש והתחלתי לפעול על "טייס אוטומטי". אם אמשיך את חיי ב"ברירת מחדל" ולא ארגיש כלום, אז כך לא אפגע, לא? ובכן, זה בהחלט עבד. הרגשתי את כל הרגשות במעומעם- אהבה, שמחה, עצב, כולם היו שם - אבל שקטים, צדדיים, שוליים. נמנעתי מסיטואציות חברתיות חדשות כי כל כך פחדתי להכיר את עצמי בלעדיו.

כשהבנתי שמעולם לא זכיתי להזדמנות להתגבר לבד, הכל השתנה. התחלתי להיפגש עם אנשים אחרים ונפתחתי להזדמנויות שנקרו בדרכי. בסופו של יום, יצאו דברים חיוביים במאבק האישי שלי. גיליתי כמה חזקה אני יכולה להיות, הבנתי כמה זכיתי בחברות מדהימות ותומכות, למדתי מי אני ומה האמונה שלי. זנחתי רגשות כמו כעס וקנאה ונתתי לאהבה לחלחל אליי.

אני לא אשקר לכם, ההתמודדות מפחידה בטירוף. כל יום הוא פסיעה נוספת אל עבר הלא נודע והאי ודאי, ויש בכך משהו ממכר ומשוגע שאני חייבת לבדוק. אין לי ספק ש"הפעם הראשונה בפעם השנייה" היא אכזרית, קרה ומתעתעת כמו טבילה במי קרח, רתיעה ממחמאות ומלאה בפחד להאמין למישהו אחר - הכל שם, וכנראה שלתקופה בלתי מבוטלת.

אבל אני חייבת לקפוץ למים העמוקים, אני חייבת לעשות את הכל בפעם השנייה, בפעם הראשונה עם מישהו אחר. אני חייבת את זה לעצמי. אל תישארו על טייס אוטומטי, תנצרו את הרגעים שחוויתם ותכינו את עצמכם לידיעה שאתם עומדים לחוות עוד אלפי זיכרונות, מדהימים לא פחות.