בשבועות האחרונים עלתה לטלוויזיה סדרה של צופית גרנט, שנקראת "קשר השתיקה". גם בסדרה זו, כמו תמיד, גרנט שמה את כל הדברים החשובים באמת על השולחן - ללא שום "התייפיפות" או פחד. החלק הראשון עוסק בניכור הורי, תופעה מצערת שחוזרת על עצמה לא פעם. בחלק השני יש פרקים שמדברים על נושאים מצמררים וקשים לצפיה, כשהשיא הוא בעדות של שתי אחיות ממשפחה חרדית שגרה ביבנה. שתיהן נאנסו ושתיהן הושתקו על ידי הקהילה החרדית ביישוב.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• תחושת בטן: מהם סימני האזהרה של הפרעות אכילה?
• בלי רגשות אשם: באילו מקרים נכון להיפרד?
• בלי סודות: "סיפרתי לו שאני מאוהבת בו, הוא מרגיש כמוני?"

העדויות של שתי הבחורות האמיצות הללו החזירה אותי כמה שנים אחורה ל"עיר התורה והחסידות" - ביתר עילית. הייתי אז ילדה קטנה בת 7, מבית חרדי די סגור; ילדה תמימה שההורים תמיד אמרו לה להתרחק מאנשים זרים - אבל אף אחד לא סיפר לה שלפעמים, גם מאנשים מוכרים צריך להיזהר. 

הפעם הראשונה שהותקפתי מינית קרתה ליד פארק בסמוך לבית. אני לא זוכרת הרבה ממה שהיה שם, השנים שעברו בשילוב עם הטראומה מחקו את הרוב מזכרוני. אני רק זוכרת הלם, פחד, ושתיקה. עברו כמה שנים מאז ואני חווה פה ושם הבזקי זכרונות; אבל עם הזמן למדתי להדחיק זכרונות לא נעימים ולקבור אותם כמה שיותר עמוק. כאילו אם מעלימים עין, סימן שלא קרה כלום ושהכאב לא נמצא. היום, במבט לאחור, אני מסתכלת על כל הדברים שקרו איתי אחר כך ויודעת לומר שאלו היו בעצם "תופעות לוואי" כתוצאה מהטראומה; אבל אז, חשבתי שאני אשמה וזו גם ההרגשה שתמיד נתנו לי.

הייתי מתפרצת על כלום וכביכול מחפשת על מה לריב. בכיתה, הפכתי לתלמידה "מופרעת", "בעייתית". בכל הזדמנות שהייתה למורה, היא היתה זורקת אותי מהכיתה. יש משפט שאומר "אין ילד רע, יש ילד שרע לו" - אבל המורות בחרו להתעלם מהעובדה הזאת, להתעלם מהשאלה איך תלמידה כל כך ביישנית הפכה לרוח סערה. הכי קל להאשים.

כשהגעתי לגיל 12, נעשיתי יותר בוגרת אבל עדיין תמימה. עוד לפני שהבנתי שלתופעה הזאת יש שם, שקוראים לה "תקיפה מינית" ושזו לא אני שצריכה להתבייש לספר, כבר הגיעה פעם שנייה של תקיפה. בתוך שירותים של בית כנסת על ידי שכן מבניין סמוך, בן לחבר טוב של אבא שלי. במקביל באותה תקופה, הגיעה אלינו בייביסיטר לבית, בחורה צעירה בת 18 ממשפחה טובה. יום אחד, כשירדתי לטיילת ממול הבית, פגשתי אותה. היא קראה לי לבוא איתה למאחורי השיחים, כדי "לומר לי סוד" - ואז עשתה מה שעשתה. בפעם השניה שפגשתי אותה, היא הסתפקה בקריצת עין כדי לרמוז לי לבוא איתה שוב לאותו מקום. למרות שידעתי מה היא הולכת לעשות והרגשתי את הבושה, הלכתי איתה מהפחד. בכל זאת, היא גדולה וחזקה ממני.

כלפי חוץ המשכתי "לשחק אותה" ילדה שמחה שלא מפסיקה לצחוק, יהיו כאלה שאפילו יגידו שיותר מידי. אבל מתחת לכל המסיכות הייתי ילדה חסרת ביטחון, שהסתירה את הפחד והבושה בצחוק; ילדה שלא משתפת אף אחד במה שעובר עליה כי היא מאמינה שאף אחד לא רוצה להקשיב וכבר אין לה אמון בבני אדם.

שנים של שתיקה ורק שבע שנים אחרי, לאחר תהליך מאוד ארוך ואחרי שעזבתי את העולם החרדי, נחשפתי לראשונה לקמפיין metoo#. בהתחלה הזדעזעתי שנשים מספרות בצורה כל כך חשופה על נושא שכזה, הרי זה מה שתמיד לימדו אותי במגזר החרדי - שעל נושאים כאלה לא מדברים, בטח לא ברבים (במילים אחרות, אמרו לי "תשתקי"). לאט לאט התחלתי להבין שלנו, נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אין מה להתבייש. הרי לא פגענו באף אחד! עצוב שהבנה של דבר כל כך ברור ומובן מאליו הייתה צריכה לבוא רק שנים אחרי; ועוד יותר עצוב שיש עוד המון נפגעים ונפגעות בתוך הקהילה שגדלתי בה, שעדיין לא הגיעו להבנה הזאת ועדיין מוצאים עצמם מושתקים.

בכל מגזר יש היבטים טובים ויש את הכביסה המלוכלכת, כך גם לגבי הציבור החרדי. תופעת התקיפות המיניות קיימת בכל מגזר ובאותה המידה; ההבדל היחיד בנושא הוא שאצל החרדים, בניגוד לשאר האוכלוסיות, יש השתקה - בזמן שבכל המגזרים נוצר שיח וקמפיינים חשובים כדוגמת metoo#. הקהילה הזו מסרבת לצאת מהבועה ולהסתכל בעיניים למציאות הקשה שקיימת גם אצלה, "שומו שמיים".

אמנם, כמו כל הורה, הם מזהירים את הילדים להתרחק מאנשים זרים; אבל מתעלמים מהעובדה שהרוב המוחלט של הפגיעות נעשות על ידי אנשים שמוכרים לנפגע. מחנכים את הילדים ללכת אחרי הרבנים בתלמוד תורה בעניים עצומות, לכן הם עושים את כל מה שהרבנים אומרים להם - גם כשהרב בתלמוד תורה מוביל אותם לשירותים. בנוסף לכך, הסיכוי שמישהו יאמין לילד שהרב פגע בו הוא לא גדול. הרי מדובר ברב שמחנך "תינוקות של בית רבן".

אחד הדברים היותר מזעזעים הוא קידוש הטבילה במקווה בקרב רוב החרדים החסידים. כמה שזה נשמע הזוי ומזעזע, מדובר במקווה שבו טובלים מידי בוקר ילדים מגיל בר מצווה ועד זקנים; ובערבי שבת וחג גם ילדים בני 10. כל הגבולות הפיזיים והאישיים מיטשטשים במקווה עד אפס מקום ומן הסתם במקום כזה, קל מאוד לפגוע. 

לפני כמה שבועות נחשפתי לפוסט מצמרר שכתב אברומי קרויזר, לשעבר בחור ישיבת ויז'ניץ, אחת הישיבות הנחשבות. בפוסט הוא מספר על ה"חוויות" והזכרונות הקשים שיש לו מהמגזר, על הפעם הראשונה בה הותקף מינית בגיל 11 על ידי בחור בן 20 מהישיבה הגדולה. הוא הותקף עוד מספר פעמים, ובפעם אחת החליט לאזור אומץ ולא לשתוק. זה היה בשיחה עם הרבי מויז'ניץ - רב נערץ מאוד בקרב רוב האוכלוסייה החרדית ומנהל את אחת הקהילות החסידיות הגדולות בעולם: "אחרי כשעת שיחה, הרבי, הידוע מאוד כמקפיד על חסידיו שיטבלו במקווה מידי יום, שאל אותי פתאום 'אתה הולך למקווה כל יום?' עניתי לו שאיני הולך למקווה כי במקווה יש אנשים ששולחים ידיים ולכן הפסקתי ללכת למקווה. בהנפת יד הוא ביטל את הכל כמי שמטאטא לכלוך אל מתחת לשטיח ואמר לי: 'אז מה, לא משנה, צריך ללכת כל יום ולא להתייחס למה שקורה!'".

יותר מכל, מרתיח אותי שמדובר במקרה אחד מתוך אלפים ויותר. אמנם יש המון רבנים שקיבלו את התואר בצדק, שיודעים להנהיג את הקהילה וגם לקחת אחריות על מה שקורה בה, אבל איך כאלה שלא מסוגלים ומפחדים לצאת נגד אותם סוטים קיבלו סמכות להנהיג קהילה שלמה? ואני בכלל לא מדברת על מקרים בהם כאלה שידוע שהטרידו ופגעו בנערים צעירים מתמנים לתפקידים ציבוריים, כגון רבני קהילות וראשי ישיבות.

בדיונים על חינוך מיני עם אנשים מהמגזר, אחד המשפטים שכל הזמן חוזרים על עצמם הוא: "למה לחשוף את הילדים? למה לגרום להם לאבד את התמימות?". מצד אחד, אני יכולה להבין את הרצון להשאיר את הילדים בתמימות המתוקה שלהם, אבל עדיין, אני תמיד אומרת: "עדיף שהילדים יחשפו מעט ובצורה מבוקרת, מתוך דאגה של הורים שרוצים בטובתם. אולי קצת מהתמימות תאבד, אבל זה מה שימנע חשיפה מסוג אחר, אולי אפילו בדרך טראומתית. כשזה יקרה, זה כבר יהיה מאוחר מידי וגם לא יהיה לאותה ילדה או אותו ילד למי לפנות; כי אף פעם לא הסבירו להם מה עושים במצבים כאלה. הם יאשימו את עצמם, יסחבו את זה כל החיים וכשיום אחד יפתחו את הפצע, אם בכלל - זה כבר יהיה אחרי שהוא יזרוק את כל החינוך ואת הערכים עליהם גדל." 

הקהילה החרדית מגדירה את עצמה שומרת תורה ומצוות; אבל יש משפט של חז"ל שאליו הם שכחו לשים לב, או שהעדיפו להתעלם והוא: "דע את האויב". זאת אומרת, הדרך להלחם באויב היא לא להסתיר אותו, להכחיש שהוא קיים או "לטאטא מתחת לשטיח" כי הרי כל אלה לא ימנעו ממנו לצאת להלחם ולהפך, אפילו יעודדו אותו. הדרך היחידה קודם להכיר אותו, לדעת מיהו, מהו. לדבר עליו. לתת כלים להתמודדות למלחמה נגדו.

כל נפגעי ונפגעות תקיפה מינית ובעיקר כאלה מהקהילה החרדית - תתלוננו, אין לכם ממה להתבייש; גם אם זו ההרגשה שנותנים לכם. את הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור, יש לתת פתח לעוד ילדים ונערים לדבר ולהיחשף. לאט לאט, ההכחשה תהפוך גם היא לדבר אסור. תתלוננו בשביל למנוע את המקרים הבאים, את הצלקת הבאה שתחרט בלב של ילד או ילדה, נערים לכל החיים; ובשביל שהם שם למעלה, אותם מנהיגי ציבור שחלקם כנראה שכחו לשם מה הם קיבלו את כתר ההנהגה, יפקחו את העניים למה שקורה סביבם.