אני מניחה שמעטים מכם שיזכרו את הטור שכתבתי באתר לפני כשלוש שנים, לקראת יום האהבה. כתבתי בו על הבחור שהחשבתי כאהבה הראשונה שלי, הבחור שאיתו עברתי מסע להבנת משמעות המילה "אהבה" בכלל. הטור ההוא הסתיים בכך שהוא "נעלם" – קבענו ללכת לים, הוא ביטל מסיבה כזו או אחרת ומאז, לא שמעתי ממנו מילה. בשורה האחרונה, ציינתי ששלחתי לו הודעה, כשסיימתי את כתיבת הטור. הוא לא ענה להודעה אז, קרא והתעלם; אבל מה אם אספר לכם שממש לאחרונה, התווספה תחנה חדשה למסע שלי איתו, שסוגרת ומסכמת אותו באופן ראוי? ספויילר: אחרי חמש שנים, סוף סוף יצרנו קשר!

 עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• מה היה קורה אם סיפורי האהבה של דיסני היו מתרחשים היום?
• בלי סודות: "עדיין מרגישה רגשות לאקס, מה לעשות?"
• גדולה מהחיים: מנער מוסלמי לכוכבת רשת מצליחה

לפני כחודשיים, רצה הגורל – ונפלתי פעם נוספת לתוך רשת האהבה. הוא היה כל מה שרציתי בבן זוג, הייתה בינינו כימיה מטורפת, כל כך חלמתי להפוך את הרגשות המופנמים שלי לשגרת יומיום. עם זאת, הייתה רק בעיה אחת: מעולם לא היה לי בן זוג רציני ואף פעם לא העזתי לחשוף את הרגשות שלי מול הצד השני.

הבחור ההוא היה היחיד שאהבתי ברמה זהה לזו שהייתה אז, לפני חמש שנים, כשהתאהבתי לראשונה. אחרי חמש שנים, הרגשתי שוב את הכמיהה לזוגיות, עם בחור נוסף שלא ידעתי איך להתנהג איתו. כל כך הרבה פעמים ניסיתי להשוות בין מה שאני מרגישה היום לבין מה שהרגשתי אז, להשוות את ההתנהגות של הבחור הנוכחי להתנהגות של הבחור מפעם, לבנות שלבים כמו שבניתי אז ובעיקר – ניסיתי ללמוד מטעויות. המשימה לא הייתה פשוטה, שכן, מעולם לא ידעתי מה הבחור מכיתה י' הרגיש כלפיי; ונותרתי בערפל במשך כל הזמן הזה. ואז הבנתי: אני חייבת סגירת מעגל.

אני מבהירה, לא החלפנו מילה אחת מאז סוף כיתה י', למרות שניסיתי פעם אחת. אמרתי לעצמי: "מה יכול להיות? רוב הסיכויים שהוא בכל מקרה לא יענה, סתם בשביל הקטע, סתם בשביל הצחוק, אנסה ליצור איתו קשר. רע לא יכול לצאת מזה." איתרתי את שמו באינסטגרם ופתחתי את השיחה ב"היי, מה קורה?" שגרתי. את החברות שלי, שכל כך ליוו אותי במסע ההוא, החלטתי שלא לשתף. רציתי שזה יהיה משהו שלי.

אחרי שעתיים בערך, כשכבר הספקתי לשכוח מהעניין, בעיקר כי כססתי ציפורניים מרוב ציפייה לתשובה מהבחור החדש בווצאפ – הפלאפון שלי רטט בהתרגשות, מודיע לי שמחכה לי הודעה באינסטגרם. הלב שלי החסיר פעימה למראה כינויו של הבחור אותו אהבתי כל כך בכיתה י', זוויות השפתיים שלי לא יכלו שלא להתעקל לחיוך מופתע. רעדו לי הידיים, ממש כמו אז, כשהייתי שקועה בשיחות איתו ורק מחכה ששמו יהבהב לי על המסך.

"היי!" הוא כתב בהתרגשות, ענה שהכל בסדר, ושאל לשלומי. מבלי היסוס המשכתי את השיחה. שאלתי אותו איפה הוא, למה הוא נעלם, לא שומעים ממנו יותר. הילדה בת ה-15 שבי התפרצה לשיחה, דורשת להבין לאן נעלם אהוב ליבה. הוא סיפר לי שהיגר לאירופה בסוף כיתה י', ממש בתקופה בה טענתי שנעלם. הוא גר כשנתיים בספרד וכיום מתגורר בצרפת, את השפה העברית כמעט ושכח. "בכלל לא ידעתי," כתבתי לו, "איך לא אמרת כלום?" שאלתי בשביל הנערה ההיא מלפני חמש שנים, מנסה לגונן על רגשותיה.

שאלתי אותו מה קורה בחייו האישיים, הוא השיב עם תמונה שלו מחבק בחורה יפהפייה, עם שיער שטני קצר ומבט מתוק בעיניים. "חברה שלי", הוא כתב. הייתי מרוצה מעצמי, כי בסתר ליבי, זה כל מה שביקשתי לדעת – אם יש לו חברה. הנערה שבי בטח הייתה מתפוצצת מכאב, אבל אני הרגעתי אותה והבטחתי לה שזה בסדר, שעבר זמן מאז, הרי זו בדיוק הסיבה שאנחנו עושות את זה, בשביל לסגור מעגל אחת ולתמיד ולהניח לסיפור הזה. ענינו שתינו כמה אנחנו שמחות בשבילו.

אחרי שיחת חולין והחלפת תמונות הדדיות, אמרתי לעצמי שאני חייבת ללכת על כל הקופה. "אתה יודע מה, אם אנחנו כבר מדברים, אני חייבת לשאול אותך משהו שפתאום עלה לי", כתבתי ושאלתי אם זה נכון מה שאומרים, שהיה דלוק עליי בכיתה י'. מיותר לציין שאף אחד מעולם לא אמר את זה, זו הייתה רק דרך מתוחכמת שלי ושל בת ה-15 שבי, להבין אם הוא היה מעוניין בי בחזרה. תחילה הוא ניסה להתחמק, להעביר נושא שיחה, לתת לי תשובה מטושטשת. אבל אני לא ויתרתי, דרשתי לדעת, נחושה להגשים את החלום שלי מלפני חמש שנים. סוף כל סוף, עמדתי לקבל את התשובה לה ציפיתי!

התנצלתי למקרה שהבכתי אותו – וסוף כל סוף קיבלתי תשובה: "פשוט היית הכי נורמאלית, לפחות כפי שאני יכול להיזכר, כי להיות יפה רק מבחוץ – באופן כללי לא מספיק. פשוט היית יוצאת דופן". כמובן שלא הסתפקתי בתשובה הזאת והייתי חייבת לשאול אותו במפורש אם הוא אכן היה בקטע שלי. הוא ענה ב"כן" קצר וקולע, מלווה בחייכן רחב שיניים.

אני לא יכולה לתאר את ההרגשה שתקפה אותי למראה המילים האלו. התמלאתי נוסטלגיה ובעיקר הרגשתי מלאה מבפנים. הבחור בו חשקתי כל כך בתחילת התיכון – אכן רצה אותי חזרה. האינטואיציה שלי לא טעתה. המבוכה והפחד ליפול, היו אלה שמנעו ממני להיכנס איתו לזוגיות ראשונה; ולא חוסר העניין מצידו. כל העניין הזה הרגיש כל כך לא מציאותי.

שאלתי אותו למה בעצם הוא לא עשה כלום, הוא אמר שבגלל שהוא ידע שהוא יעזוב את הארץ בכל מקרה. זה היה הרגע בו סוף כל סוף חשפתי בפניו את הרגשות שלי. כתבתי לו שגם אני הייתי מאוד בקטע שלו, כל הזמן ניסיתי לנחש אם הוא רצה גם – וחבל שזה לא עבד בינינו רק כי שנינו היינו ביישנים. סיימנו את השיחה בכך שהודיתי לו על הוידוי ההדדי והסכמנו שנינו על כך שלמרות שעבר כל כך הרבה זמן, זה היה לגמרי משחרר סוף כל סוף לדבר על זה.

באותו רגע שמתי את עצמי בצד. נתתי לנערה בת ה-15 שבי, שסוף סוף גילתה שהקראש האהוב שלה רצה אותה גם כן, להשתלט על הרגשות שלי ולהרגיש את האושר שאותו רצתה להרגיש במשך כל כך הרבה זמן. נתתי לה להתלהב ולהתרגש מהסוף הטוב שלה, מלווה בצביטה קלה בלב שזה באמת לא יצא לפועל. מצד שני, מה זה משנה בכלל – הוא אהב אותה בזכות מי שהיא הייתה, תיאר אותה במילים כל כך יפות ומרגשות וגרם לה להרגיש שלמה. מה גם, שאם הוא היה שווה אותה, או אותי, הוא לא היה תופס רגליים קרות ונעלם ככה סתם. כנראה שמגיע גם לי וגם לה סיפור אחר.

בחלומות הכי ורודים שלי בגיל 15, לא האמנתי שאחרי חמש שנים אגלה שהבחור בו הייתי מאוהבת, יתוודה סוף כל סוף ברגשותיו כלפיי. זה הרגיש כמו איזו סצנה מסרט רומנטי, שסוגרת את הסיפור, אמנם קצת מאוחר מדי אבל אני מאושרת ושלמה עם כך שהמעגל הזה סוף כל סוף הושלם. זה הכניס בי קצת יותר ביטחון, קצת יותר וודאות לרגשות שלי ואת ההבנה שאין ממה להתבייש. אם יש רגשות – חשוב לדבר עליהם ולחשוף אותם, לא לחכות לרגע המתאים שאין לדעת מתי ואם בכלל יבוא. אולי, אם הייתי קצת יותר נועזת אז ולא מתכננת כל צעד ושלב, הייתי יכולה לזכות בזוגיות הראשונה שלי. למרות כל זאת – אין על מה להתחרט עכשיו. למדתי להבא ואני בהחלט הולכת להשתמש במידע שצברתי עבור הסיפור הבא. הכי חשוב, המסע סוף כל סוף הושלם והגיע לסופו בצורה ראויה; זכיתי ל"האפי אנד" שלי וזה מה שהייתי צריכה יותר מהכל.