חשבתי שזו תהייה הפעם שבה זה הולך לעבוד. חשבתי כבר שסוף כל סוף, בפעם הראשונה, אני הולכת לחוות זוגיות אמיתית. חשבתי שהכל הולך נהדר, שהסיפור מתקדם לכיוון הרומנטי. חשבתי שגם הוא מעוניין בי, כמו שאני הייתי מעוניינת. אז חשבתי...

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• אהבה מצחוק ראשון: מיטב המשפטים המצחיקים על אהבה וזוגיות
• מפתיע: סיפורי האהבה מאחורי השירים המוכרים
• מכתבים מהלב: "הבחור היחיד שאהב אותי בחזרה, דיבר אליי בצורה שלא אשכח לעולם"

הכרתי אותו חצי שנה קודם לכן, במסיבת יום הולדת של חברה. המון זמן חיכיתי לפגוש בחור שימצא חן בעיניי ויזכה לכותרת "בן הזוג הראשון שלי". היו לו פנים כל כך יפות, השיחה בינינו על חלומות ותחומי עניין משותפים זרמה כראוי, והתרגשתי להכיר אותו לעומק. בישרתי לכל החברות שהפעם, זה עומד לקרות.

אחרי תקופה שלא יצא לנו לדבר יותר מדי, העלתי לסטורי שלי באינסטגרם קטע כתיבה קורע לב בנוגע למשבר מסויים שעבר עליי באותו זמן. הוא הגיב על אותו קטע והתפתחה בינינו שיחה סוחפת. חזרתי להרגיש את אותה התרגשות שתקפה אותי אז, הפרפרים בבטן שלי התעוררו לפתע. החלטתי להציב בפני עצמי מטרה חדשה: לנסות להרשים אותו ולזכות בליבו. כך, הסטורי שלי באינסטגרם היה מוצף בקטעי כתיבה, שירה ותמונות של מאכלים שהייתי מכינה. 

עבר זמן מה ועלתה הצעה להיפגש. הייתי בטוחה שזו ההזדמנות שלי - הנה סוף סוף אנחנו עולים שלב ואוכל לגלות אם הוא מרגיש כמוני. הייתי בטוחה שאכן היחסים בנינו מתקדמים לכיוון שאני רוצה. ואז, הוא הודיע שהוא מביא גם חבר טוב, והציע לי להזמין גם את החברה המשותפת שלנו. 

כבר הספקתי להגיע למסקנה שנדחפתי עמוק מאוד לתוך ה"פרינדזון". עד אותו רגע, הייתי בטוחה שמטרת הפגישה המיוחלת שלנו היא לא אחרת מאשר דייט – ובבום אחד, מצאתי את עצמי בתוך איזור הידידות הנוצץ. הרגשות הקשים שתקפו אותי, גרמו לי לשתף את כל האנשים הקרובים אליי במה שקרה; ולכולם הייתה מסקנה אחת: הוא פשוט לא רוצה לעשות את זה מביך. אולי הוא מובך בעצמו, אולי הוא לא רוצה להביך אותי, אולי הוא מרגיש שמוקדם מדי להיפגש רק שנינו. התקווה חזרה לאט לאט לתוך הלב שלי.

אחרי שנפגשנו, ברביעייה כמובן, ואחרי שהספקתי לפתח עוד קצת רגשות וציפיות , תוך התעלמות מכל האזהרות לא להיקשר יותר מדי כי אין לדעת מה יקרה – נותרתי לבדי יחד איתו ועם החבר שלו. בזמן שסימסתי לחברות הטובות שלי שהכל הולך טוב ונראה מעולה, פתאום שמעתי את שני הבנים מדברים על בחורה שהתחילה עם אותו בחור שרציתי. סגרתי את הטלפון והאזנתי. הלב שלי נשבר לשני חצאים כשהבנתי, שאוזניי לא הטעו אותי. אכן התחילה איתו בחורה, והחבר שלו עודד אותו "ללכת על זה". הוא אמר לו שהוא חושב על זה. נותרתי המומה, לא הצלחתי לסגור את הלסת. הרגשתי אבודה.  לא יודעת מה לעשות מכאן, איך להמשיך את השיחה, את הערב בכלל. הרגשתי חסרת אונים ובודדה כל כך.

החלטתי שאני תופסת מרחק. הייתי צריכה להירגע מכל הסיטואציה וניסיתי לשמור על קור רוח. זה עבד לי מעולה ואפשר לומר שדי הצלחתי להסיח את דעתי – עד שהוא שלח לי הודעה לבדוק מה קורה איתי. הלב שלי דפק בהתרגשות, אבל דמעות הציפו את עיניי. איך יכול להיות שהוא לא רואה, שהוא לא מבין, שאני רוצה דבר אחר לגמרי מידידות איתו?

התקווה והפרפרים בבטן שלי השתלטו על הרגשות הקשים והקרירים, כך שהמשכתי לדבר איתו. בכל יום שעבר השיחה התארכה בעוד מספר דקות; והרגשות שלי כלפיו התגברו והפכו לעצומים. הדמיונות והרצונות לעבור כבר לשלבים הבאים הצליחו לשגע אותי. אמרתי לעצמי שאני חייבת לשמור על סבלנות ועל איפוק, שדברים שקורים מהר גם נגמרים מהר. שני דברים ידעתי: אני לא הולכת לאבד תקווה, ואני לא הולכת לחזור על אותן טעויות שגרמו לי להפסיד את הבחור שהחשבתי כאהבה הראשונה שלי לפני חמש שנים.

ביקשתי מהחברה המשותפת שלנו שתצא איתנו לפגישה, כדי שאוכל לחזור לראות אותו ולחוות ממנו עוד קצת. אכן יצאנו יחד, מנסות שתינו להבין ולפרש מה הוא מרגיש. ניסיתי להראות ולרמוז לו שאני בעניין. הפגישה הסתיימה בערפל מוחלט, לא אני ולא החברה הצלחנו להבין לאן, מבחינתו, מועדות פני הקשר שלי איתו; חוץ מדבר אחד - ידעתי שאני מאוהבת.

כך מצאתי את עצמי בודקת את הטלפון שלי באובססיביות. הראש שלי גלש למקומות שונים ומלאי סיפורי אגדה פוטנציאלים. ניסיתי לחשב, להבין, לפרש, לחשוב, הכל בשביל לדעת מה הוא מרגיש. הבטן והידיים שלי רעדו לאור הציפייה; והלב נשבר כל כמה פעמים, כשההודעות שהחזיר לי היו יבשות וריקות מתוכן, מה שגרם לי להגיע להבנה שזה כנראה לא עומד לקרות – עד שהוא הציע לי להעביר לו את הזמן בשיחת טלפון לאורך הנסיעה שלו לעבודה. מופתעים? מבולבלים? מטולטלים? ככה בדיוק גם אני הרגשתי.  

בימים שעברו הספקתי גם לסגור מעגל עם קראש מהעבר, שהייתי צריכה לסגור כדי להתחיל לרקום סיפור חדש. החלטתי שאני לא הולכת לבזבז זמן על "שלבים" ו"תכנונים", אולי אקח את הדברים לאט באמת, אבל אכן אקח אותם לידיים. הבחור שאני רוצה צריך לדעת מה אני מרגישה.

באחת משיחות הטלפון המסורתיות שלנו, כשהוא היה בנסיעה בדרך לעבודה, החלטתי שאני הולכת לקחת את זה שלב אחד קדימה. חייכתי לעצמי והלב שלי דפק בהתרגשות, כשסיפרתי לו על השיחה האחרונה עם הקראש המיתולוגי שלי. הוא היה נרגש ושמח בשבילי – ולאחר מכן שאל אם הייתי אי פעם במערכת יחסים. חשבתי שזהו זה, זה הרגע שלי. אנחנו הולכים לדבר על זה והוא הולך לדעת הכל.

השיחה התפתחה לבני זוג פוטנציאליים, והוא תיאר את שלו באופן מרוחק למדי, לא היה נראה באף צורה שהוא מתכוון אליי בכל אופן. נורה אדומה שנייה נדלקה כשאמרתי לו כמה אני חושקת בזוגיות, כמה אני רוצה לחוות את זה כבר והוא אמר ביובש: "עוד יבואו אנשים". ואז הוא אמר: "תראי, אני יוצא עם מישהי...".

ההרגשה שתקפה אותי באותו רגע כבר הייתה די קומית, כמעט מצחיקה. כמה צפוי שדבר כזה יקרה לי, כמה צפוי שהוא לא חשב עליי בצורה הזאת בסוף בכלל, כמה צפוי שאני אפתח ציפיות גבוהות מדי למרות שכולם הזהירו אותי לא לעשות את זה וכמה צפוי שעוד סיפור אחד של אהבה, שקיוויתי שיתגשם, יתרסק באכזריות. הלב שלי הפך לאבן, המתח ירד בבת אחת ואיתו גם כמה דמעות עקשניות, מבולבלות, שעוד לא הבינו בדיוק את הסיטואציה – רק הבינו שהיא קשה.

אני אוהבת, בדרך כלל, לצאת עם איזושהי מסקנה מסיפורים שוברים כאלו. אני חושבת שהפעם אותה מסקנה מאחרת לבוא, או שהיא עוד לא מצאה את עצמה בין כל המחשבות המבולבלות בתוך הראש שלי. האם מדובר באי הבנה אחת גדולה, או בטעות אחת גדולה שאני ביצעתי? האם זה גורל הסיפור להסתיים? האם בעוד חמש שנים, שוב אמצא את עצמי יושבת וכותבת לבחור שאהבתי את מה שהרגשתי אז? אני לא יודעת. דבר אחד בטוח: זה לא הוגן שאני כותבת ושופכת את הרגשות שלי באינטרנט לעיניי כל, מיידעת את כל הגולשים במה שעבר עליי – והוא עוד לא יודע על זה שום דבר.