חברות יקרות שלי, נראה לי שהגיע הזמן. נראה לי שהגיע הזמן להטיח בי את המשפט שמגיע לי, שהיה בלתי נמנע מההתחלה. נראה לי שהגיע הזמן לומר לי "אמרתי לך".

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• לא באחריותי: בילי אייליש נלחמת בתופעת הבודי שיימינג
• שחקו וגלו: איזה מאכל חלבי כדאי לכם להכין עם בני זוגכם?
• בני הזוג מתגייסים? כך תחגגו להם בדרך מקורית

אתן הזהרתן אותי מלכתחילה. הרי זה לא עבד כבר בהתחלה. אני הייתי מאוהבת מעל הראש, רציתי אותו כל כך, מכל הלב. ניסיתי לפעול בכל מיני דרכים כדי להבטיח שהוא יהיה שלי, כדי שהוא ירצה אותי. אני הייתי מאוהבת אבל הוא היה בתחילתו של קשר עם מישהי אחרת. אני הייתי שבורה ואתן, ניסיתן לשכנע אותי להמשיך הלאה.

אבל כמו שאתן כבר בטח מכירות אותי, אני לא יכולה לשחרר בכזו קלות. התעקשתי וסירבתי להוציא אותו מהחיים שלי. סיפרתי לעצמי וגם לכן סיפורים, שזה בן אדם שאני רוצה קרוב אליי בכל דרך אפשרית, אפילו כידיד, שבגלל שהוא לא מדבר על ה"חברה" הפוטנציאלית שלו ולא מזכיר אותה באף צורה, אין שום סיכוי שהם ביחד. במילים אחרות, סירבתי להודות שאני בכלל ועדיין מאוהבת בו ורוצה אותו כבן זוגי. במילים אחרות, שיקרתי שקרים לבנים, ללא כל סיבה נראית לעין.

אתן זוכרות שסיפרתי לכן שחלמתי עליו פעמיים? מה שלא סיפרתי לכן הוא שחלמתי עליו פעמיים נוספות לאחר מכן. לי יש קטע מוזר עם חלומות, הם מעוררים בי רגשות חזקים שקשה להתעלם מהם ביום שאחרי. הם גורמים לי להמשיך ולחשוק באותו אדם שחלמתי עליו. מה גם, שכל החלומות חזרו על דבר אחד: אני שואלת אותו אם יש לו חברה, הוא עונה שלא, אני מתוודה בפניו על רגשותיי ואנחנו מתחילים לצאת. פעם אחר פעם, האשליה תקפה את תת המודע שלי וגרמה לרגשות שלי כלפיו ולרצון שנהיה יחד להתגבר ולהפוך לעז עוד יותר. היא גרמה לי לרצות שהחלום שלי יהפוך למציאות.

רק אחת מכן יודעת שניסיתי שוב לעורר את תשומת ליבו, לדבר איתו ולהתוודות. מזל שהתכנית הזאת לא יצאה לפועל. התייאשתי, הרמתי ידיים, לא היה לי כוח. הייתי עסוקה בדברים אחרים ואמרתי שאין לי ראש להתעסק בזה. בדיעבד, התברר שהייתה לכך סיבה עליונה יותר, כאילו מלמעלה, שאינה תלויה בי ושטרם ידעתי.

אני יכולה להבטיח שהאצבע שלי לחצה על אייקון האינסטגרם בטעות היום. התכוונתי בכלל להיכנס לאפליקציה אחרת. כשהאינסטגרם נפתח בטעות, הייתה לי מין הרגשה מוזרה כזו, שכאילו זה משהו שהיה אמור לקרות עכשיו. כאילו לא סתם טעיתי באפליקציה, הגורל היה זה שגרם לי ללחוץ עליה, כי חיכה לי שם משהו שהייתי אמורה לראות.

הסטורי שלו חיכה לי, מוקף בעיגול ורוד וכתום זוהר. פתחתי אותו והיא הייתה שם, לצידו. אני לא יכולה להסביר מה עובר לי בלב כשאני מנסה לתאר את מה שראיתי. זה כל כך טרי, כל כך חדש וכל כך כואב לי לכתוב על זה. אני מרגישה סכין חדה במיוחד ננעצת בתוך הבטן שלי, קורעת אותה ויוצרת בור עמוק מאוד. הידיים שלי רועדות, הלב כמעט מתפוצץ – אבל הבעת הפנים נשארת זהה, אדישה ורצינית, כאילו אני לא מפוצצת רגשות שחייבים לעוף ממני ברגע זה. בואו נגיד שכל הסימנים היו לי מול העיניים, אני מרגישה כל כך פתטית, מטומטמת, עלובה והפה שלי ממלמל משפט אחד: "טוב, זה בסדר, לא נורא". אני מרגישה גיהנום - ולא מצליחה להודות בזה.

אני כל כך רוצה לדבר עם אחת מכן כרגע. אני מדפדפת בווטסאפ ולא מצליחה לבחור עם מי מכן אני רוצה לדבר. מסתובבת לי בראש המחשבה שלא מגיעה לי התמיכה שלכן. לפני מספר ימים ניסיתן לשכנע אותי לרדת מהתכנית החדשה שלי, להתחיל לחשוב על מישהו אחר, לשחרר ממנו, להבין שמגיע לי מישהו טוב יותר. אמרתן שאם הוא היה בעניין שלי, הוא היה עושה משהו. ידעתי שאתן צודקות, אבל הרגשות שלי באותו זמן כל כך עיוורו אותי. ידעתי שזה צריך לצאת מהלב שלי, ידעתי שהוא צריך לדעת מה אני מרגישה. ידעתי שאני לא רוצה לחזור על טעויות עבר. רק שעכשיו, זה מאוחר מדי.

פתאום אני מבינה את משמעות הביטוי "אהבה מעוורת". למרות שזו לא הפעם הראשונה שסיפור כזה קורה לי, משום מה קיוויתי שהפעם זו הפעם שזה הולך לעבוד. והנה שוב, עוד רומן פוטנציאלי שבר לי את הלב לרסיסים קטנים, גורמים לי לאבד כל סוג של תקווה שעוד אי פעם הייתה בי; והרגשות כלפיו? נשארו עדיין, איך לא.

"את סתם תפגעי" שאחת מכן אמרה לי, מהדהד לי ברגעים אלה בתוך הראש. פתאום אני מבינה מה היה לי להפסיד. פתאום אני מבינה כמה קשה יותר יהיה לשחרר עכשיו. פתאום אני מרגישה כאילו הפסדתי במלחמה ושוב יצאתי הקטנה, זו שלא מבינה כלום, העיוורת, כל כך טיפשה.

כל זה, והוא עדיין לא יודע כלום. אני עוברת את המסע שלי איתו לבד, לגמרי לבד. לא כך זה היה אמור להיות. אני מרגישה שהפסדתי משהו טוב וכן, אני יודעת שלגורל יש תוכניות משלו וכנראה זה לא היה אמור לקרות באף צורה שהיא. עכשיו, אני צריכה להילחם בכל יום מחדש ולהזכיר לעצמי שזה כבר לא יקרה. האינבוקס שלי מפוצץ בהודעות מבנים שרוצים לחזר אחריי, כמו שמגיע לי באמת, אבל בכל פעם שאני מנסה להשיב להודעה בפלירטוט עדין, המחשבות שלי בורחות אליו, ואני עדיין נתקעת. כל כך קשה להתמודד עם זה.

להודות בפניכן בכך ששוב נכשלתי ואתן צדקתן כל הזמן הזה, יהיה להודות בכך בפני עצמי. זה יהיה להודות בעובדה שהרגשות כמעט אף פעם לא צודקים, הם מעוורים את העיניים ואת ההיגיון. למרות שאני כל כך זקוקה לתמיכה שלכן כרגע, אני יודעת שהיא לא מגיעה לי. אני יודעת שאתן לא תוכלו להגיד שום דבר חדש חוץ ממה שכבר אמרתן לי, כי כל התקופה ניסיתן לומר לי מילים חזקות ומחשלות, שיגרמו לי לעבור הלאה; אבל המילים האלה, בדיעבד, נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה. מה יכולתי לעשות? זו לא אשמתי, אלה הרגשות המטורללים שלי. או לפחות בכך אני מנסה לשכנע את עצמי, כי קשה מדי להודות בעובדות המציאותיות. 

אני מרגישה שאתן צריכות לדעת, אבל אני מרגישה כל כך מושפלת לומר לכן. אני לא רוצה לשמוע עוד מילים מנחמות וקלישאות מעוררות תקווה על הבחור שמחכה לי אי שם, אני לא רוצה לתהות אם הוא קיים בכלל. מעבר לכך, אני כבר לא יודעת אם יש לי מה עוד לחדש בנושא. הרי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. הרי תשמעו ממני מה ששמעתן לפני חודש, חודשיים ושלושה. בטח כבר נמאס לכן, כמו שלי נמאס. ואני לא מצליחה להתרומם ולעשות את השינוי. אני צריכה שתעזרו לי, אבל בעצמי לא יודעת איך. לא יודעת אם יש לכן מה "להיות שם בשבילי", כי זו הבעיה שלי שהחלטתי ללכת על הסלעים מעל הנהר, למרות שהזהרתן שאחליק ואפול למים. לזעוק כעת לעזרה ולבקש שתושיעו אותי, יהיה חסר כל היגיון וכפיות טובה. אבל אני מחכה לזה, אני מחכה שתגידו לי "אמרתי לך". זה מה שמגיע לי.