טור אישי: "אני מרגישה אשמה שאני לא יכולה לשלוט בכאב שלי"
"אתם יודעים על מה אני מדברת, גם אם אין לכם מחלת כאב. אנחנו פוחדים שאם יגלו שיש לנו חולשה זה יגיד עלינו משהו. אבל למה אנחנו חושבים את זה בכלל? החולשה שלנו לא גוזלת מאיתנו את האנושיות שלנו, את הרצון שלנו לעשות, להתקדם ולהשפיע" • רביד סבלה במשך שנים מכאבי תופת בזמן המחזור והביוץ, היא לא הצליחה להתעלם מהכאב עד שגילתה שגם היא אחת מתוך 10 נשים
כשכואב לי זה מרגיש נועצים לי סכין בבטן ומסובבים אותה. אני לא מצליחה לתפקד כשזה קורה, וזה קורה לפחות חצי חודש, במחזור ובביוץ ולפעמים אפילו יותר מזה. יש לי מחלה, שלקח לי שתים עשרה שנה לאבחן אותה, ונמאס לי לשתוק ולא לדבר על זה. המחלה שלי לא אומרת עליי כלום.
עוד בערוץ היחסים של פרוגי:
- שחקו: עם מי מהנוקמים הייתם יוצאים לדייט?
- פורצי גבולות: הטרנסג'נדרים שעשו היסטוריה
- בלי סודות: "מהן הסיבות לדימום אחרי קיום יחסי מין?"
אני רביד, בת 24, ולמחלה שלי קוראים אנדומטריוזיס - או בקיצור אנדו. כשאני מקבלת מחזור, רירית הרחם שלי מוצאת את עצמה, מסיבה שאינה ברורה, במקומות אחרים בגוף ופוגעת בי. היא גורמת לנגעים ברחם ובבטן. לרוב אני לא מסוגלת לתפקד, אני לוקחת כדורים אבל הם לרוב לא עוזרים. לפחות פעם בחודש אני הולכת עם סכין תקועה בבטן. אם אני בכלל מצליחה ללכת.
זה נשמע לא הגיוני, נכון? אבל מהרגע שקיבלתי מחזור כולם ניסו לגרום לי לחשוב שזה משהו שאני אמורה להתעלם ממנו. בשיעורי ספורט בבית ספר, המורה תמיד הייתה אומרת לי "תתאפסי על עצמך, מחזור זה לא תירוץ". עברתי בין עשרות רופאים, וכולם אמרו לי ש"את פשוט רגישה, כדור נגד כאבים והכל יעבור". אף אחד לא חשב להעמיק ולחבר את כל התלונות שלי כל השנים. במקום להרגיש שאני צודקת, שאני יודעת הכי טוב על הגוף שלי, הרגשתי פשוט לבד. היפוכונדרית שהוזה דברים על עצמה, וזה עצוב כי זה ממש לא אמור להיות ככה.
יום אחד, במקרה, למדתי בשיעור בתואר הראשון על התסמינים של האנדו וראיתי שיש לי את כולם. הכל התחבר וכל השנים של הטרטורים ותחושת התסכול נעלמו בבת אחת- כי ידעתי שצדקתי. שאני לא לבד! אחת מתוך 10 נשים מתמודדת עם המחלה הזו. פתאום היה לכאב שלי שם. שמחתי שהקשבתי לגוף שלי והתמודדתי מול הדעות הקדומות.
אני לא יכולה להתעלם מהכאב שלי, אבל האם אני צריכה? זאת שאלה קשה: נשים רוצות שיצאו להן מהרחם, אבל אני חייבת להכניס את כל העולם לרחם שלי, אני לא יכולה פשוט להתעלם מזה.
מצד שני אני מצופה להתעלם מזה כדי להתקדם. אני צריכה להוכיח שאני רצינית, חרוצה, מסורה, חדורת מוטיבציה, ואם אני לא עומדת בציפייה הזאת - אני אמורה להרגיש רע עם עצמי. לא מספיק טובה או ראויה לקבל עבודה או אחריות. אני מרגישה אשמה שאני לא יכולה לשלוט בכאב שלי.
אתם יודעים על מה אני מדברת, גם אם אין לכם מחלת כאב. אנחנו פוחדים שאם יגלו שיש לנו חולשה זה יגיד עלינו משהו. אבל למה אנחנו חושבים את זה בכלל? החולשה שלנו לא גוזלת מאיתנו את האנושיות שלנו, את הרצון שלנו לעשות, להתקדם ולהשפיע. תדמיינו עולם שבו יכולנו להגיד בקול את מה שקשה לנו בלי שנפחד מתיוגים: לי כואב, הוא שומע פחות טוב, לה יש ילד עם מוגבלות שזקוק להשגחה. בואו נחשוב מחדש על כאב או כל חולשה אחרת כמשהו שאפשר לדבר עליו, שרק מעיד על שוני.
אני לא יכולה להתעלם מהכאב שלי, אבל אני כן יכולה להיות עוד דברים. אם רק לא תבקשו ממני להתעלם ממנו, אני אוכל לעשות את כל מה שאני יכולה - ורוצה לעשות.
ואם אתן מרגישות כמוני, אל תהססו ללכת להבדק אצל מומחה אנדומטריוזיס. אתן מכירות את הגוף שלכן הכי טוב, ויודעות מה אתן חוות. יכול להיות שלכאב שלכן יש שם- ואל תתנו לאף אחד סביבכם לערער את זה.