לפני מספר חודשים, בעקבות האונס הקבוצתי שאירע באילת, במהלכו קבוצת גברים אנסה נערה בת שש עשרה, החלטתי לקנות גז פלפל. מאותו הרגע נהפכתי לתלויה בו- הוא הולך איתי לכל מקום, אפילו לבית הספר, כי אין לדעת מהיכן תגיע התקיפה הבאה. בין אם אני מסתובבת לבד בלילה ברחוב, ובין אם אני הולכת למסעדה עם חברים- הוא תמיד אצלי ביד, והאצבע מוכנה להתיז בפניהם של התוקפים הפוטנציאליים, שהם מבחינתי, כל גבר שעובר לידי ברחוב, שמעביר בי צמרמורת ופחד בכל הגוף.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• בלי סודות: "האם אוננות זה בריא?"
• לחיי התחלות חדשות: שאלות שאתם חייבים לשאול את עצמכם לפני השנה החדשה
• בהשראת סרטי דיסני: מתנות שניתן להעניק לבני זוגכם
  

שבוע לאחר הקנייה שאלתי את אחותי בת האחת עשרה מהי הטרדה מינית, ולהפתעתי- היא ידעה, למרות גילה הצעיר, אז החלטתי ללמד אותה הגנה עצמית מפני תוקפים.

מחקר שנערך בישראל בשנת 2013 במסגרת מיזם טריאנה, מצא כי אחת מתוך חמש ילדות הותקפו מינית לפני גיל שש עשרה ובמחקר מוקדם יותר, משנת 1994, גילו כי 31% מהנשים עברו פגיעה מינית בתקופת הילדות, כך שאחותי הקטנה נמצאת בגיל בו היא כבר צריכה ללמוד להגן על עצמה. לימדתי אותה להגיד 'לא' לסיטואציות ומצבים שלא נעימים לה, למרות הפחד המשתק, וגם כיצד להגן על עצמה פיזית במקרה הצורך- כפי שאני למדתי בעצמי, בסדנה שאליה נשלחתי בגיל שלוש עשרה בלבד.

© צילום: sutterstock

ואז חשבתי: "האם בבית הספר, המקום שאמור לעצב את האישיות שלנו ולהעניק לנו ערכים שישרתו אותנו גם בהמשך החיים הבוגרים שלנו, מועברים מספיק תכנים לגביי תרבות האונס ומניעת המקרים הבאים? ובמיוחד בתקופה בה אנו שומעים על פסיקות שונות וקלות (עד מאוד אפילו) כנגד עברייני מין?". למעשה, נזכרתי שבמשך אחד עשר השנים שאני נמצאת במערכת החינוך, הנושא הועלה בסך הכל פעמיים- לראשונה, בהרצאה בנושא מיניות בתחילת כיתה י"א, שם הראו לנו סרטון הומוריסטי בו השוו פעולות מיניות לכוס תה ובעצם ביקשו מהצופים "אל תביאו תה לאנשים, אם הם לא מבקשים זאת". הרעיון נחמד, אך בפועל, התלמידים לא הבינו מספיק בבירור את המסר שניסה להעביר ובעיקר צחקו עליו בהפסקה שלאחר ההרצאה.

הפעם השנייה הייתה זמן לא רב לאחר מכן, בעקבות האונס המדובר באילת. הייתה תחושה של התעוררות בקרב אנשי החינוך והמורים והנושא עלה אל סדר היום ולא רק בבית הספר שלי, עם ההחלטה לבצע שיעור חינוך בנושא הטרדות מיניות. שאלתי כעשרה חברים מבתי ספר שונים ברחבי הארץ מה היה המסר העיקרי אותו העבירו להם בשיעורים. לצערי, שלושה מהם דיווחו כי בבתי הספר שלהם כלל לא דיברו על האונס שקרה וגם לא על תרבות האונס בכללי. שני בני נוער אחרים העידו כי בבתי הספר שלהם בסך הכל הסבירו על האונס שהיה ותו לא. למרבה הפלא, בשאר בתי הספר, הכוללים את הכיתה שלי, המסר היה מופנה דווקא לבנות. חבר אחד סיפר לי שהמורה ביקשה מבנות הכיתה לשמור על עצמן, ואילו לבנים העבירה מסר קצר שאמר "תשמרו על חברים שלכם, שלא יעשו שטויות במסיבות". לדברי חברה אחרת, המורה טען כי בנות צריכות להימנע מלבוש חשוף, אשר 'מזמין את הבנים לאנוס אותן'. בכיתה שלי המורה ביקשה מהבנות לא לשתות אלכוהול בכמויות גדולות, כדי למנוע מעצמנו מצבים של הטרדות ואונס מצד גברים.

© צילום: Fotolia

רק נער אחד העיד כי מחנכת הכיתה שלו, שכמובן עשתה זאת רק לאחר שביקשה מהבנים לא לשתות יותר מדי, כדי שלא יטרידו בנות, כאילו שהדבר מהווה לגיטימציה לאונס ולהטרדות- הוסיפה: "תתארו לעצמכם שזו הייתה אחותכם". כלומר, רק מחנכת אחת מתוך אחד עשר מורים מכיתות שונות ברחבי הארץ בעלות סטטוס חברתי שונה, הבינה שעל מנת למנוע אונס והטרדות, צריך לפנות לכולם, במקום להאשים את הקורבן. רק מורה אחת מתוך אחד עשר הבינה את המשמעות של תרבות האונס ושיש למגר אותה.

בכל כיתה לומדים בערך כ-30 תלמידים וכל אחד מהמורים העביר לתלמידים שלו מידע שגוי הנותן לגיטימציה להטרדה ולאונס. התלמידים בבתי הספר סומכים על המחנכים שלהם ובפעמים רבות גם מחקים את דעותיהם לגביי נושאים רבים, מעצם היותם מחנכים, שכשמם אמורים לחנך את התלמידים ולהנחיל בהם ערכים. בעיני, מורים כאלו לא צריכים להיות חלק ממערכת החינוך. והיכן נמצאת מערכת החינוך בתור "מחנכת?" היכן הערכים? היכן החינוך למיניות תקינה ובריאה? היכן הפסקת השימוש בסיסמאות מאוסות וחסרות תועלת כמו "מה אם זו הייתה אחותכם?", אלא במקום, להגיד לתלמידים באופן חד וחלק- "אל תאנסו. אל תטרידו. לא משנה מה קורה. לא משנה אם מי שמולכם/ן שתה אלכוהול או התלבש בצורה חשופה. כל עוד אנשים לא מבקשים מכם שתנהגו כלפיהם באופן מיני- אל תנהגו כך".

© sutterstock

בתור חברה מתוקנת אנו אמורים להימנע מסיטואציות לא הגיוניות כמו זו בה נאלצתי ללמד את אחותי בת האחת עשרה הגנה עצמית מפני תוקפים, במקום שהמחנכת שלה בבית הספר תערוך לתלמידים שיחה ותסביר כיצד לכבד את גופם של אנשים אחרים ושתעשה זאת פעם אחת, למען השם, מבלי להאשים את הקורבנות. מערכת החינוך כשלה. כבר לא מדובר באיחור של פרסום ציוני הבגרויות, כבר לא מדובר על מספר התלמידים הגבוה בכיתות הלימוד. מדובר על להיות בני אדם, לפני שאנחנו מכונה של ציונים. מדובר על להיות "מחונכים". חינוך הוא לא לשבת מול מורה ולפתור תרגילים במתמטיקה - חינוך הוא להתנהג כבני אדם ולא כחיות. השינוי הזה בתפיסה של אנשים מתחיל בגילאים הצעירים והוא נמצא תחת אחריותה של מערכת החינוך. הוא לא מסתכם בשיעור חינוך אחד, שעוסק בהאשמת הקורבן, אלא בשיעור חינוך בנושא, פעם בחודש לפחות. קיים חוסר היגיון במצב בו בנות ובני נוער צריכים לשקול פעמיים בגד לפני יציאה מהבית מהחשש מאונס, שנערות פוחדות ללכת לבד בלילה ומזייפות שיחה בטלפון עם אבא שלהן במקרה ונגמרת להן הסוללה בנייד. מערכת החינוך היא גורם מרכזי שיכול וצריך למנוע את כל הפחדים והחששות האלו.

לטיפולך, המורה.