היא הייתה נערה חלשה שנקלעה למצב מסובך והוא היה נער נאה שהגיע ביום אחד בהיר ושינה את חייה - הציל אותה, העניק לה חיים מלאי הטבות (ואולי גם סוס לבן על הדרך) והחשוב מכל- אהב אותה והיא אותו עד עצם היום הזה. נשמע לכם מוכר? אולי מפניי שזה התסריט של כמעט כל סרט דיסני שקיים, מהסוג שכולנו גדלנו עליהם.   

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• בלי סודות: "זה בסדר שאני מאוננת ארבע פעמים ביום?"
• דרגו: איזה זוג מסרטי נסיכות דיסני אתם הכי אוהבים?
• גאווה: המוצרים הכי מיוחדים שיצאו כקולקציית תמיכה למען הקהילה הגאה
  

ומה עם סדרות מודרניות? מדוע כל דמות רווקה או גרושה, מוצלחת בחייה ככל שתהיה (כלכלית, חברתית, או בעלת הגשמה עצמית) נחשבת ל"כבשה השחורה" של המשפחה? בפעם הבאה שאתם נתקלים בדמות כזו נסו לספור כמה פעמים היא נשאלת "ומה עם זוגיות?". אפשר לקחת כדוגמה טובה לכך את סדרת הילדים והנוער "שכונה". מי שצפה בה בוודאי מכיר את רחלי בן דוד, נערה אמיצה ועצמאית שלא מפחדת להביע את דעתה ולסחוף אחריה את חבריה להרפתקאות, והם, בהתאמה, אכן הולכים אחריה, אפילו הבנים. לכאורה, זה כל מה שביקשנו אי פעם לראות על המסך: נערה חזקה שמנפצת את הסטיגמות על נשים. דמות מהסוג שנרצה לראות צועדת לבד, ואת אור הזרקורים מעוור את עיניה - אישה שלא נזכה לראות הרבה על המסך למרות ההשפעה החיובית שיכולה להיות לה על נערות וילדות. אלא, שבשלב מסוים של הסדרה גם אליה מוצמד בן זוג, אפילו בן זוג שמספק לה זוגיות לא כל כך בריאה. האם זה היה צעד נחוץ? אני לא בטוחה. רחלי היא מסוג הבנות ששובר מוסכמות, היא ה״בחורה החדשה״, לא מהסוג של "פוצי מוצי". וזה בסדר לגמרי. אז למה מחנכים אותנו מגיל כה צעיר שזה לא?     

© adobestock (אילוסטרציה)

וגם אם לא נלך עד כדי כך רחוק... בכל משפחה יש את הדוד או הבן דוד שתמיד רווק, והשאלה "מתי תביא בן/ בת זוג לארוחת שישי?" מרחפת מעל ראשו בכל רגע נתון. מרגילים אותנו, בעיקר את הנשים, לחשוב שבלי אהבה משהו בנו חסר. אפילו נתנו לזה שם -  אותם האנשים אומרים שאם אין לנו זוגיות אנחנו "לבד" ואפילו המילה הזאת, לבד, נאמרת בקונוטציה שלילית. אבל אנחנו אף פעם לא לבד- יש לנו את עצמינו, ואף בן או בת זוג לא יכולים להחליף את המקום שלנו.

יצרנו עם השנים איזושהי מוסכמה חברתית שאומרת שבלי אהבה אנחנו לא שלמים, שבלי הנסיך על הסוס הלבן אנחנו לכלוכית ולא סינדרלה- אבל זו תפיסה שגויה! לדעתי, השלמות הנפשית שלנו לא אמורה להיות תלויה באף אחד חוץ מבנו. תחשבו על זה ככה: אם כל החיים נחפש בן זוג שישלים אותנו במקום לחפש את ההשלמה והאהבה הזאת בתוך תוכנו ובסוף גם נמצא- אנחנו נפתח אליו תלות מסוימת. ומה יקרה אם ניפרד? אנו נחזור להיות קליפת האדם שהיינו לפני כן, שמחכה שמישהו יבוא וישלים אותה. תהיו הנסיך של עצמכם לפני שאתם יוצאים לחפש אותו בחוץ. אל תשאפו למישהו שישלים את החמישים אחוז אהבה עצמית שלכם למאה אחוז- אלא למישהו שישלים את המאה אחוז אהבה עצמית שלכם למאה חמישים. תציבו לו רף גבוה של האהבה שהוא צריך להעניק לכם, ורק ככה הוא יהיה מספיק ראוי עבורכם. 

© fotolia

זה בסדר לרצות זוגיות, זה אפילו טבעי. אבל לא תמיד מה שאתם רוצים זה מה שאתם צריכים. תיכנסו לאחת כזו רק כשתרגישו שאתם שלמים גם בלעדיה. תאהבו את עצמכם לפני שתחפשו אדם אחר שיאהב אתכם. ואם אתם לא רוצים זוגיות- זה גם בסדר וזה גם טבעי. אין דבר שגוי בעצמאות ויש תקופות שמערכות יחסים רומנטיות פשוט לא מתאימות לנו. אתם לא צריכים להתנצל על כך.                                    

זוגיות נהפכה לנורמה. הרגלנו את עצמינו לחשוב שאם אין לנו זוגיות, כנראה שמשהו בנו לא בסדר, שאולי אנחנו לא מספיק מושכים או לא מספיק מחייכים..  והנורמה הזאת משום מה ממשיכה לקחת חלק בחברה המתפתחת שלנו שמשתדלת לקבל את כל סוגי האנשים. ואפשר לשנות את זה. השינוי מתחיל בתפיסה של כל אחד מאיתנו.