האחד בספטמבר, החופש הגדול נגמר ושנת הלימודים החלה, באמפי של בית הספר ראיתי מישהי שעיניה היו אדומות מדמעות, ושפתיה הסגורות בולטות כמו של בחורה שעשתה ניתוח פלסטי לא יפה, רק שבמקרה שלה השפתיים נמתחו מבכי . לי קשה לראות אנשים בוכים אז למרות אי הנוחות, ניסיתי לבדוק מה קרה. אני יודע מה אתם חושבים, אז לא, לא בשביל להתחיל איתה. פשוט היה לי אכפת.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• לגזור ולשמור: איך תדעו שאתם בזוגיות רעילה?
• בלי סודות: "היא בגדה בי פעמיים"
• מכתבים מהלב: "אף פעם לא הרגשתי שיש לי באמת חברה אחת טובה"
  

"אנחנו לא מכירים" היא ענתה, עניתי שנכון, אנחנו לא, אבל יש לי בעיה קשה מגיל ינקות ואני אלרגי לאנשים בוכים ושהדרך היחידה שבה היא יכולה להציל לי את החיים היא לספר לי מה קרה לה. במקום לצחוק, מבטה הפך מעצוב לעצבני, כאילו איך אני מעז בכלל לשאול אותה לשלומה אם אנחנו לא מכירים. אם לשנינו יש את אותו הסמל המכוער של בית הספר, למה עדיין אנחנו צריכים להיות שני זרים בלי אחווה? וכולם מסתכלים עלינו כמוזרים - עליה כי היא בוכה מול כולם ועלי כי אני שואל אותה למה. היא אמרה לי שלא אכפת לה מהאלרגיות שלי.

© Fotolia "אלרגי לאנשים בוכים"

"אוקי, את צודקת, סליחה על ההפרעה , רק איך קוראים לך?". טוב, אני מודה שבשלב הזה הייתי צריך להניח לה לנפשה, אבל ככל שהיא התנגדה לכך יותר, הייתי יותר סקרן לדעת מה עובר עליה: "נעם"  היא השיבה. אמרתי לה שנעים להכיר, סיפרתי מה שמי ושאלתי מה קרה. היא צרחה עלי לעזוב אותה בשקט והלכתי משם.

נעם, עכשיו חנוכה ואני לא יודע איפה את היום, אני מקווה שאת לא יושבת לך בוכה ורואה ריקוד מושחת בנטפליקס עם דלי של בן אנד ג'ריס. מאחל לך חג שמח, דרישת שלום חמה ושלא תדעי עוד צער.