מכתבים מהלב: "כשהבנתי שאני בדיכאון - הפסקתי לנשום"
"אני כותבת לעצמי ותוהה איפה התקופה שהייתי כל כך מאושרת, שהייתי צוחקת בלי הכרה, התקופה שלא הייתי מכסה את הדמעות בים של קונסילר בשביל להראות חזקה, בשביל לעבור עוד יום" • כתבי וכתבות פרוגי במכתבים מהלב! והשבוע: כתבתנו משתפת במכתב אמיץ וגלוי על הדיכאון שהיא חווה
כשהבנתי שאני בדיכאון - הפסקתי לנשום.
עוד בערוץ היחסים של פרוגי:
האוויר עדיין יוצא מקנה הנשימה ולמרות שאני מרגישה רוח בשיער, אני לא נושמת. וזה מתחיל מלקום. אני לא מצליחה להתרומם מבעד לשמיכה ואני לא מצליחה להעביר אפילו יום אחד מבלי לבכות. אני אומרת לעצמי, את לא שונה. כולם עוברים תקופות קשות.
אבל אני לא רואה את הסוף, אני לא מבינה איך המילים "תקופה", ו"יעבור" משתלבות יחד.
ואני קמה לעוד יום, נגררת ויוצאת מהמיטה. כבר אמצע היום ולא אכפת לי. אני כותבת לעצמי ותוהה איפה התקופה שהייתי כל כך מאושרת, שהייתי צוחקת בלי הכרה, התקופה שבה לא הייתי מכסה את הדמעות בים של קונסילר בשביל להראות חזקה, בשביל לעבור עוד יום. עכשיו אני מרגישה שהימים לא עוברים, אירועים בחיי מתקבצים ומתחבקים ונותנים לי שיעור שכנראה אזכור לעוד הרבה זמן.
אבל אני באמת בחורה חזקה, אני נאחזת בשיניים. מנסה להלחם על החברים הבודדים שנשארו ובסוף משחררת אותם. מנסה להחיות את הזוגיות שהפכה מבילוי בקולנוע לשיחת פסיכולוג ללא תשלום בתעריף יומי.
ואנשים תוהים איך דיכאון מרגיש. אם יש לו סוף, אם הוא אולי בכלל מלא באכזבות או בבכי. זאת תקופה עצובה של ימים קצת קשים, שאת יודעת בתוכך שזה יעבור, שאני חזקה מזה.
אני כותבת לעצמי, ולך, שתזכרי שאת הלבד שלך לא רק את חווה.
ואני מדברת קצת בקלישאות כי כשאני בוכה המחשבה שעוברת בראשי היא שאני היחידה בעולם שרע לה.
אבל זה לא נכון.
הקרובים אלייך משתנים, פיזית ונפשית, וזה מתחיל בקטן עד שזה תוקף אותי בגדול. לא יוצא לי להגיד תודה לקרובים אליי, שעוזרים לי, למרות שאני "לא רואה" - אני מרגישה. מותר לי להתפרק, מותר לכולם.
אני כותבת לעצמי, וגם לך, משפט שאמא שלי אמרה לי פעם: "אחרי שהשמש בשמיים מגיע הירח. ואחרי שירח הגיע, זה סימן שמחר יש לך זמן לזרוח מחדש".
ואני מאחלת לעצמי לזרוח מחדש. כי אמא צדקה כשאמרה שזאת רק תקופה.