מכתבים מהלב: "קמצוץ של קיטש"
"זו כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש שיש בי כל כך הרבה אהבה לתת, ואין לי למי" • כתבי וכתבות פרוגי במכתבים מהלב והשבוע: כתבנו במכתב מרגש לבן זוגו העתידי
תכל'ס, אין לי משהו מיוחד לספר. ביום-יום בכלל לא יוצא לי לחשוב על דברים מיוחדים, אבל מידי פעם כשאני מדליק את הרדיו ומתנגן שיר של סלין דיון או כשאחד מנגני הגיטרה ברחוב פורט על מיתרי הרגש שלי - זה נוגע בי. זה עושה לי משהו. זה מזיז בי משהו. משהו שהייתי רוצה לשתף עם עוד מישהו. משהו שאני מרגיש שאני יכול להעניק למישהו אחר, ולצרף אליו פתק עם בקשה חשובה: "תהיה זהיר הפעם".
עוד בערוץ היחסים של פרוגי:
וכשזה תוקף אותי, זה תופס אותי בבטן, וזה לא מרפה. ואני מתחיל לחלום את החיים שהייתי רוצה שיהיו לי, אבל כרגע נראים כל כך רחוקים ממני. אני עוצם את העיניים ומדמיין מבט פיקח של עיניים שאוהבות אותי ומבקשות לשמור עליי מכל מה שעשוי להשתבש בחוץ. מכל החיפוש הזה אחרי אהבה, אחרי צומי, אחרי משמעות.
ובכל פעם שאני אוחז בדמיוני את הרגע הזה שניצת במבט וסוחף אותי אל עמקי החלומות, אני מרגיש שאני נעשה מנותק. שאין שום קשר בין הרגליים לאדמה, והלב פשוט מבקש להתרגש - כי זו כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש שיש בי כל כך הרבה אהבה לתת, ואין לי למי.
אז איך מחפשים? אני לא ממש רוצה להירשם לכל אתרי ההיכרויות האלה, כי זה פשוט לא אני. ואולי, בעיקר, כי נמאס לי מהרדיפה אחרי אהבה בשם הצורך להיות נאהב. אולי הטקטיקה צריכה להיות הפוכה: פשוט, לשחרר. לרחוק מדירת החלומות-הרומנטית שפועמת בי, ולאפשר לעצמי לחיות חיים רגילים: לקום כל בוקר כשהצד השני של המיטה ריק ולקיים את מטלות היום-יום החונקות, מודע לכך שאין לי למי "להתפרק" בסוף היום.
וכשאני אוכל "בן אנד ג'ריס" מול עוד קומדיה רומנטית מטופשת (למרות שבינינו, אין עליהן), ואסיים בדיוק חצי מהגביע - אדע שהחצי השני שלי בדרך (ונקווה שעם תיאבון לגלידה). אדע שהוא יגיע.
אולי כשאסע בקו 238 ובחור מהמם עם זוג עיניים בוהקות יעלה, או כשאמעד במסדרונות הבית ספריים והאחד הנכון ירים לי את הספרים (כן, אני יודע שזה לא באמת קורה ומדובר בפנטזיית קומדיות רומנטיות קלאסית) - אבל הוא יבוא. "זה יבוא כמו שהטבע רגיל, להיות שלם עם עצמו", שרה ריטה. וכמה שהיא צודקת... בעד המשפט הזה אני חי.
ובעודי מתעורר בכל בוקר אנצור בליבי את האמונה, שבסוף היום, כשהמחנק יתגבר והכאב ידלפק על מפתן חלוני - יהיה לי אל מי לטבוע ומיד להיסחף אל עבר יבשה בטוחה. יהיה לי מי שיעזור לי לחסל את "הבן אנד ג'ריס". יהיה לי מי שינגן לי סלין דיון על גיטרה שמיתריה מרטיטים את הלב, ויצחק על כמה קיטשי אני שאני בוכה מכל קומדיה רומנטית מטופשת. יצחק, ויבכה ביחד איתי.
ועד אז, אהובי. עד שתבוא, אשמור בליבי את המכתב הזה, אעטוף אותו בכל בוקר ואלך לישון לניגונו בכל לילה. הוא יהיה שמור בכספת סודית, עשויה זהב טהור ואיזה שמץ של קיטש (בכל זאת, כזה אני). וכשזה יבוא - אני אדע. ואאמין. והאמונה הזאת תרגש אותי. תחיה אותי. אז אחכה לך. קח את הזמן אגב, אני לא ממהר. יש לי עוד הרבה קומדיות רומנטיות מטופשות לגמוע עד שתבוא. והאמת שזה ממש בסדר! כי אם יש משהו שלמדתי, זה שכל דבר בא בזמן שלו ואסור להאיץ בדבר. זוהי דרך הטבע. זוהי דרכה של האהבה. כמובן, בתוספת קמצוץ של קיטש.